עם השבעת ממשלת בגין, נקלטה כאן קבוצת פליטי מלחמה. הם כונו "אנשי הסירות"

הפליטים מאוקראינה משחזרים לי את ההיסטוריה האישית שלי, מחזירים אותי לילדות", אומרת מהורהרת ני וונג, 56, פליטה וייטנאמית שמצאה מקלט כנערה בת 14 בישראל, בשנת 1979. "אני כל כך מזדהה איתם, עם הרעב, הבריחה מהבית. זה כואב. זה באמת כואב. אני גם לא יודעת איך מקבלים אותם היום בישראל, אני מניחה שמקבלים אותם יפה, כמו שקיבלו אותנו. פגשתי שניים שיש להם משפחה בארץ. הם נראים בסדר, אינטליגנטיים מאוד. אני מקבלת כל הזמן בקשות לתרומות ובגדים. הציבור הישראלי נרתם לסייע. כשהגענו לארץ גם לנו תרמו ציוד. הדירה שקיבלנו במרכז הקליטה בעפולה היתה מרוהטת, ואפילו היה אוכל במקרר. הגענו בחורף והיה קר, אז תרמו לנו גם בגדים חמים ותנורים. נתנו לנו את כל החום והאהבה".

ארבעה מיליון בני אדם נהרגו במלחמת אזרחים עקובה מדם, בין צפון וייטנאם, הקומוניסטית, לבין דרום וייטנאם וארה"ב. המלחמה, שהחלה ב־1959, הסתיימה בניצחון הצפון ב־1975, ובאיחודה של וייטנאם תחת משטר קומוניסטי. המונים שחששו לגורלם במשטר החדש נסו מווייטנאם. רבים מהפליטים נמלטו בסירות דייגים רעועות, והתקשו למצוא מקלט במדינות השכנות.

ב־10 ביוני 1977 שטה מול חופי וייטנאם "יובלי", אוניית משא ישראלית של חברת "האחים עופר", בפיקודו של רב החובל מאיר תדמור, שהובילה פוספטים מנמל אילת לטייוואן. האונייה זיהתה סירת דיג שעליה 66 וייטנאמים, גברים, נשים וטף, שסירתם היטלטלה בלב ים במשך ארבעה ימים והם נותרו ללא מים ומזון. ספינות שחלפו בסמוך לא שעו לאותות המצוקה ששידרה האונייה, ולא נחלצו לעזרה. "יובלי" לא יכלה לעמוד מנגד, והפליטים התשושים הועלו לסיפונה.

שישה ימים אחר כך עגנה "יובלי" בטייוואן, אך משמר החופים מנע מהפליטים לרדת אל החוף. משרד החוץ הישראלי שניהל את המשבר לא מצא מדינה שתפתח את שעריה לפליטים. ב־20 ביוני 1977, היום שבו הושבע מנחם בגין לראשות הממשלה, הודיעה ישראל כי תקלוט את הפליטים. "כולנו זוכרים ספינות עם פליטים יהודים בשנות ה־30, אשר נדדו על פני שבעה ימים וביקשו להיכנס לארץ מסוימת או לארצות רבות, ונתקלו בסירוב. היום קיימת מדינת היהודים. לא שכחנו. ננהג באנושיות. נביא את האנשים האומללים האלה, פליטים שניצלו על ספינתנו מטביעה במצולות ים, אל ארצנו. ניתן להם מחסה ומקלט", נימק בגין את החלטתו.

קבוצת הפליטים הראשונה נחתה בנתב"ג ונקלטה באופקים. תחילה חשבה ישראל ששהות הפליטים תהיה ארעית, והם קיבלו מעמד של תושבים זמניים, אך בהמשך העניקה להם אזרחות ישראלית וזכויות של עולים חדשים. במהלך 1979 הגיעו עוד קבוצות של פליטים מווייטנאם, אחרי שמלזיה ביקשה לגרשם ממחנות הפליטים בתחומה ללב ים, ואחרי שעוד סירה, שנשאה 44 פליטים והיתה על סף שקיעה למצולות, ניצלה על ידי אוניית "צים־סידני" הישראלית. בין השנים 1977 ל1979 נקלטו בישראל - באופקים, בשדרות ובעפולה - כ־500 פליטים מווייטנאם, שזכו לכינוי "אנשי הסירות". במהלך השנים חלקם עזבו את ישראל, אך מרביתם המשיכו לגדל כאן את ילדיהם ואת נכדיהם.

קבלת פנים עם בגין

45 שנה אחרי הגעתה של הקבוצה הראשונה, ועל רקע הדיון הציבורי הנוקב - שלא לומר פופוליסטי - על הפליטים שישראל קולטת מאוקראינה, ביקשנו לברר היכן הם היום, הפליטים מאז. אם הם רואים בישראל, שאת שמה אפילו לא הכירו קודם, בית, וכיצד נקלטו בני הדור השני והשלישי של האסיאתים במדינת היהודים.

אל מרכז הקליטה בעפולה הגיעה ני וונג עם הוריה ושלוש אחיותיה, אחרי מסע מפרך שנמשך 40 יום. "הדרך היתה קשה. יצאנו משם עם אונייה והסתובבנו בלב הים בלי יעד ברור. נגמר לנו הלחם ונגמרו לנו המים, עד שהגענו לפיליפינים. האו"ם הכריז ש־100 אנשים מהאונייה זכאים למעמד פליט, אבל כל מחנות הפליטים בארצות השכנות - בתאילנד, בפיליפינים ובהונג קונג - היו מלאים, ואף מדינה לא רצתה לקבל אותנו, עד שבסוף הועברנו לישראל. בנתב"ג קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, ובגין עצמו השתתף בקבלת הפנים".

חווית את המלחמה כילדה בווייטנאם?
"לא בצורה ישירה, אך חשנו את האווירה של המלחמה. שמענו הפצצות ומטוסים. גרנו בסייגון, עיר הבירה, והגיעו אליה המוני פליטים שברחו מהכפרים. הם מילאו את רחובות העיר, ושכבו לישון בלילות בחוץ. אבא שלי היה מוציא להם אוכל".

למה המשפחה החליטה לברוח מווייטנאם?
"אחרי שהאמריקנים עזבו והקומוניסטים כבשו את הדרום, ההורים שלי לא רצו להישאר תחת משטר שייקח את כל הרכוש וישטוף לילדים את המוח בבית הספר עם קומוניזם. הם לא סיפרו לנו מראש על תוכנית הבריחה. הם תכננו את זה כמה זמן מראש, ורכשו מקום באונייה. יום אחד אמא אמרה לי לקחת איתי שתי חליפות של בגדים ומשהו קטן נוסף, וסיפרה לי שאנחנו עוזבים את הבית. יצאנו באמצע הלילה, נסענו במשאית בלי לראות מה קורה בחוץ, הגענו לשום מקום - ומשם לאונייה. אחרי מסע קשה וארוך בים הגענו למנילה שבפיליפינים, ומשם האו"ם טיפל בנו ונשלחנו לישראל".

כנערה בארץ, בתקופה שבה מראה פנים אסיאתי היה נדיר בישראל, לא צחקו עלייך?
"לא. ממש לא. היינו משהו חריג ומיוחד, אבל קיבלנו יחס מאוד טוב, גם אנחנו וגם הצאצאים שלנו. זה אחרת היום מהפליטים מרוסיה או מאוקראינה, שיש המוני יוצאי חבר העמים כאן בארץ".

ובכל זאת, לא הכל היה רגיל. ני ואחותה הגדולה בגרו וביקשו להתגייס לצבא, אך צה"ל לא אפשר זאת. כשהגיעה זמנה של האחות השלישית להתגייס - היא לא קיבלה צו גיוס אך התנדבה לשרת, והפעם צה"ל הסכים לכך. האחות הרביעית כבר קיבלה צו גיוס בהליך רגיל, כאזרחית מהשורה.

ישראל בגוף ראשון

ני נישאה לפליט מווייטנאם, שהגיע ארצה בקבוצה אחרת בשנת 1979. הם הקימו את ביתם בפורייה, שבה גידלו את שלושת ילדיהם - שחר (ציוין) בן ה־32, אורטל (צימאן) בת ה־30 וזוהר (צי־יאן) בת ה־22. ני נפרדה מאבי ילדיה, וכיום היא גרה בגפה בחריש. "הילדים שלי למדו בקיבוצים בעמק הירדן, ועד היום הם קצת קיבוצניקים. הם, למשל, לא אוהבים את העיר, ומתחברים רק לשקט של הכפר. שלושתם שירתו בצבא, הבת והבן הגדולים היו גם קצינים, והבת הצעירה השתחררה לפני שנה. רוב הזמן הם משתמשים בשם העברי שלהם, והשם הסיני הוא יותר בשביל המשפחה המורחבת".

ני היא מורת דרך במקצועה, ובעידן טרום־קורונה הדריכה קבוצות רבות של תיירים מאסיה שנהרו לישראל. "אני מאוד אוהבת לדבר על ההיסטוריה של המקום ועל מדינת ישראל. באופן טבעי יצא לי לדבר על ישראל בלשון אנחנו. פעם אחת שאלו אותי: למה את אומרת 'אנחנו' ולא 'הם'? עניתי שוואלה, כן, אני מרגישה שייכת לפה, אנחנו כולנו יחד כאן. יצא לי לבקר בווייטנאם ארבע פעמים, אבל הבית שלי הוא בישראל. אני לא יהודייה, אבל אני מזדהה מאוד עם הערכים של המדינה ומכבדת את כל החגים".

ההיכרות עם החגים היהודיים החלה כשילדיה למדו עליהם בביה"ס, ולני היה חשוב שלא ירגישו שונים. "כשהילדים היו קטנים לא חגגנו חגים בבית, אבל אז הם למדו בביה"ס על ראש השנה ופסח. בלי בושה פניתי למחנכת, כדי שתבקש מאחד מההורים להזמין את הילדים שלי לחגוג את החג. איך שהוצאתי את המילים מהפה - כולם הזמינו. המורה עצמה אמרה שהיא מזמינה את כל המשפחה שלנו לליל הסדר. ככה התחלנו להכיר את החגים היהודיים, והיום אנחנו חוגגים כל המשפחה המורחבת יחד את ליל הסדר. השנה אנחנו חוגגים יחד עם המשפחה של גיסתי ועם כל האחיות שלי. אחות אחת גרה באוסטרליה, השאר בארץ, וכולנו ניפגש בחג".

לשני ילדיה הגדולים בני זוג יהודים. "אורטל התחתנה עם יהודי מקנדה. הם עשו חופה בקנדה, למרות שהיא לא עברה גיור. למשפחה שלו לא היתה שום בעיה עם זה. הם משפחת כהן, אבל הם לא כזה יהודים", היא צוחקת. "יש לאורטל ולבעלה תעודת נישואים מקנדה, אבל לפי היהדות בארץ הם לא נחשבים בעל ואישה. לשחר הבן שלי, שבזמנו עשיתי לו טקס בר מצווה כדי שלא ירגיש שונה, יש כיום חבר יהודי".

קהילת הפליטים מווייטנאם שמרה על קשר?
"לא כל כך שמרנו על קשר. רק אלה שגרים באותה עיר, או משפחות קרובות. אין לנו קבוצה אחת שמחברת את כולם".

פרידה מאוחרת

כשאני פונה אל שיאן הו, בת 41 מראשון לציון, ומבקשת שתספר על הפליטים מווייטנאם, היא עונה מייד באופן הכי ישראלי שאפשר: "אבל אני צברית. הפליטים הם אבא שלי דיים ואמא שלי טיהאת, שהגיעו לכאן כשהיו בני 20 בשנת 1979. אנחנו, כל חמש הבנות שלהם, נולדנו כבר בארץ. האמת שאני לא מכירה מספיק טוב את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. אמא מעולם לא דיברה על המלחמה. היא איבדה בה את בעלה הראשון. אבא דיבר די הרבה, אבל אני לא הקשבתי מספיק טוב".

האב, שגדל בדרום וייטנאם, התחבר דווקא לקומוניסטים בצפון ונלחם איתם. בסוף המלחמה הוא נותר פצוע, עם כדורים בחזה ובגב, ונזקק לניתוח. "אבא חש מאוים אחרי המלחמה, אני לא בדיוק יודעת למה, והוא שכנע את אמא שלי, שהמתינה שנתיים לבעלה ולא ידעה מה עלה בגורלו, לברוח יחד מווייטנאם. הם היו שלושה שבועות בים, ושום מדינה לא הסכימה לקבל אותם. בגלל המצב הרפואי של אבי, ברגע שעלתה האופציה של ישראל - הם הלכו על זה, למרות שלא שמעו קודם על המדינה הקטנה הזאת. הם לא יכלו להמתין כמו יתר האחים של אבי לאישור כניסה לארה"ב".

בארץ עבר האב ניתוח להוצאת הכדורים, אך לא ממש הצליח להשתקם, לא פיזית ולא נפשית, מאימת המלחמה. הוא הוכר על ידי הביטוח הלאומי כנכה, וחוץ משנה אחת שבה עבד במסעדה, רוב הזמן שהה בבית. פרנסת המשפחה, שהתגוררה ביפו, נפלה על האם, שעבדה ככובסת בבתי מלון. לצד המצוקה הכלכלית, גם מבחינה חברתית לא היה למשפחה קל. "אפשר לומר שעברה עלי ילדות די קשה, אבל לא שקעתי בזה, למדתי להמשיך הלאה. היינו זרות ושונות במראה, בתקופה שלא היו הרבה אסיאתים בארץ. כל הזמן קיללו אותנו, אפילו הרביצו לנו, גם יהודים וגם ערבים. הייתי מפחדת לצאת מהבית".

בהמשך ההורים נפרדו, והאב החליט לחזור לווייטנאם. "אחרי 30 שנה בארץ הוא חזר. הוא לא הסתדר בארץ. היה לו קשה עם השפה. הוא רצה את השפה שלו, את המקום שהוא מכיר, וחזר לכפר שבו גדל. שמרנו איתו על קשר, וגם שלחנו לו מדי פעם כסף, למרות שאמא כעסה על זה. מה לעשות, זה אבא. שני ההורים שלי קבורים בווייטנאם. אמא שלי נפטרה ב־2011 ונקברה בכפר של הוריה, שגם הם נפטרו לפני שנתיים. אבא שלי נפטר בשנת 2012, ככל הנראה מאלרגיה לעקיצה של דבורה. שניהם מתו יחסית בגיל צעיר, ולא הספקנו לדבר איתם כנשים בוגרות על המלחמה ועל מה שעברו בדרך. עכשיו כבר לא נותר את מי לשאול. כנערה הייתי מעופפת, לא הקשבתי מספיק לסיפורים של אבא".

אחרי שהנערה שיאן סיימה את התיכון, המתינו האחיות לצו הגיוס, שבושש להגיע. "פספסו את המשפחה שלנו, ולא שלחו לנו צו גיוס, למרות שנולדנו בארץ. אז אני והאחות הגדולה התחלנו מייד לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. האחיות הצעירות יותר, אחת התנדבה ועשתה צבא מלא, אחת עשתה שירות לאומי, והאחרונה לא סיימה צבא כי אמא כבר חלתה בסרטן ריאות".

המציאות השתנתה

כשאמה חלתה כבר היתה שיאן בת 30, נשואה לעובד זר מסין ואם לשני ילדים קטנים. כשהודיעו הרופאים שימי האם ספורים, החליטו חמש בנותיה לטוס עימה לווייטנאם כדי שתוכל להיפרד מהוריה. "הטסנו אותה בשכיבה. היא כבר היתה במצב לא טוב. טסתי עם הילדים שלי, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את סבא וסבתא שלי, והיינו כל המשפחה יחד. גם אבא שלי הגיע מהכפר שבו גר בווייטנאם. זה היה מאוד מרגש".

לצד ההתרגשות מהאיחוד המשפחתי, לא יכלה שיאן לא לחשוב מה היה גורלה לו נותרו הוריה בווייטנאם. "כל הזמן חשבתי שאיזה מזל שההורים הגיעו לארץ ונתנו לנו חיים אחרים, כי אחרת הייתי עכשיו מלקטת אורז", היא צוחקת. "שם בכפר מכבסים עם הידיים, ושואבים מים מהבאר, ואת הרצפה שוטפים עם הידיים. החיים בישראל לא קלים, אבל אין מה להשוות. בארץ התלבטתי מה ללמוד, חשבתי ללמוד סיעוד, אבל בסוף החלטתי ללמוד דיקור סיני, ואני מאוד שמחה בזה. יש לי היום קליניקה פרטית בראשון לציון".

את מרגישה ישראלית או זרה?
"חצי־חצי. לפעמים אני הולכת ברחוב וחושבים שאני זרה, ומנסים לעבוד עלי, אבל כשאני פותחת את הפה הם משתתקים. אני אוהבת את ההמנון ומתרגשת ממנו, וגם חוגגת את יום העצמאות עם משפחתו של בן הזוג שלי".

שיאן התגרשה מבעלה הסיני, וכיום היא חיה עם ילדיה מנישואיה הראשונים, סאן בן ה־15 ומון בת ה־13, ועם בן זוגה היהודי. "הוא במקור מקריית גת. המשפחה שלו מרומניה. להורים שלו לא היה אכפת שאני לא יהודייה, והם דווקא אלה שלחצו עליו להתחתן. עשינו מסיבת חתונה, אבל לא את כל ההליך של נישואים אזרחיים, כך שרשמית אנחנו ידועים בציבור. אני מגדירה את עצמי חסרת דת. סבא וסבתא שלי היו בודהיסטים, ההורים שלי היו חילונים וכך גם אני".

הילדים שלך יותר ישראלים ממך? איזה יחס הם קיבלו מהסביבה?
"המציאות השתנתה, כי היום יש הרבה יותר אסיאתים בישראל. סאן הבן שלי תמיד היה אהוב ומוקף בחברים. על הבת שלי מון עשו חרם עד כיתה ב', אבל עכשיו בחטיבה היא מוקפת בחברות וחברים. זה לא כמו הילדות שלי, ואני שמחה לראות את השינוי".

כוכבית בסעיף הלאום

גם טיוויט נויין, 41, נולדה בארץ. כיום היא גרה בחיפה ועובדת כאחות חדר מיון בבית חולים בעיר. הוריה הגיעו ארצה ב־1979 ממחנה פליטים בטייוואן. לשם הגיעה משלחת של הסוכנות היהודית, שראיינה את הפליטים ובחרה במשפחתה. "אבא של אמי היה סוחר דגים, והיו לו אוניות, ובאחת מהן המשפחה ברחה מווייטנאם. סבי מצד אבי היה ראש מחוז בדרום וייטנאם, ונהרג על ידי הקומוניסטים. אבי נשלח למחנה לחינוך מחדש והיה בסכנת חיים ממשית, עד שנאלץ לברוח. בארץ נשלחו הפליטים למרכזי קליטה בפריפריה, ההורים שלי לשדרות. אחרי שנה הם הבינו לאן הרוחות הכלכליות נושבות, אז אחרי שסיימו את האולפן רוב המשפחה עברה למרכז, וגדלנו ביפו. ההורים עבדו בעבודות כפיים בגלל שלא דיברו טוב את השפה, אבי כטבח ואמי כחדרנית".

טיוויט מספרת שמאחר שלא היו טפסים אחרים, מילאו ההורים את טופסי העלייה הרגילים של הסוכנות היהודית. "עשרות שנים לאחר מכן, כשבאתי לחדש דרכון, הפקידה לא הבינה איך זה יכול להיות ועשתה מזה סיפור, כאילו ההורים שלי שיקרו שהם יהודים. אבל הם לא אמרו שהם יהודים. גם כשבאתי להוציא את תעודת הזהות הראשונה שלי, הפקידה שאלה מה הדת שלי, ואני אמרתי ללא דת, והיא לא ידעה מה בדיוק לעשות עם זה".

אז מה כתוב לך כעת בתעודת הזהות?
"נראה לי שיש לי כוכביות בסעיף הלאום", היא אומרת ופותחת את התעודה כדי לבדוק. "אכן כוכביות, זה שונה בעקבות החלטה של שר הפנים".

איך היה לגדול כאן בישראל?
"בשנים הראשונות, בגלל שהיינו קהילה קטנה, הרגשתי מיוחדת. מאז האינתיפאדות, כשהגיעו עובדים זרים מהמזרח, אז כולם חושבים שאני עובדת זרה, אבל אני מרגישה ישראלית. אני חושבת בעברית. גדלתי כאן כל חיי וכל החברים שלי הם ישראלים. שירתי בצבא כמורה חיילת והתנדבתי במשמר האזרחי ובמד"א. יש לי מעט מאוד זיקה לווייטנאם של היום. ביקרתי כמה פעמים. נסענו לחפש קרובי משפחה ואת האדמות שלנו. עשו על המשפחה שלנו סרט דוקומנטרי, בכיכובה של אחותי, ואן נויין". ואן, האחות הצעירה, היא משוררת, שחקנית ופעילה חברתית מוכרת.

איך את מרגישה עכשיו, עם כל התמונות והשיח על הפליטים מאוקראינה?
"יש לי הרבה קולגות מאוקראינה, והם כל הזמן בדאגה למשפחה ולחברים. אני שומעת כל הזמן סיפורים קשים. אבא שלי לוקח את זה קשה, אבל אני לא חוויתי את הפליטות בעצמי. לצערי אלה אותם מראות קשים של הפליטים, כמו בכל מלחמה לאורך ההיסטוריה האנושית".

שיקול אנושי, לא דמוגרפי

"בגין היה איש שחשב כל הזמן במונחים היסטוריים", אומר הרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת בגין. "בהקשר של הפליטים מווייטנאם, הממד ההיסטורי שליווה אותו חזק מאוד. זו תקופת השואה, כאשר ספינות של פליטים יהודים מסתובבות על הימים ולא מקבלות אישור כניסה לאף מדינה. כששאלו, למשל, את ראש ממשלת קנדה, כמה פליטים יהודים הוא מוכן לקבל - הוא ענה שאחד זה יותר מדי. בגין ראה לנגד עיניו סיטואציה אנושית שהעם היהודי התנסה בה, והיא זאת שגרמה לו להחליט להביא את הפליטים מווייטנאם לארץ".

יש בשמאל מי שעושים שימוש ציני באמירות של בגין מאז, בדרישה שישראל תפתח היום את שעריה לרווחה באופן חופשי לגמרי לפליטים מאוקראינה.
"המספרים היו אז קטנים ולא דרמטיים, וכל הסוגיה הדמוגרפית לא היתה על הפרק. בשלב מסוים, שאלה כמותית הופכת כבר לשאלה איכותית".

לשם ההשוואה, מאז החלה המלחמה באוקראינה קלטה ישראל 8,500 פליטים עולים זכאי חוק השבות מאוקראינה, ואפשרה לעוד 13,877 פליטים מאוקראינה שאינם זכאי חוק השבות להיכנס לארץ באשרות תייר. נוסף על כך, עוד 30 אלף אזרחים אוקראינים, עובדים זרים ותיירים, שהו בישראל עוד לפני פרוץ המלחמה, 12 אלף מתוכם עם אשרות שתוקפם פג.

מה היתה עמדתו של בגין כיום? אין לדעת. "כשאנשים שואלים אותי מה בגין היה אומר היום, אני אף פעם לא עונה", ממשיך מקוב. "אני יכול לומר רק מה בגין אמר בעבר על דברים מסוימים. מה שברור הוא שאם מאפשרים כניסת פליטים לישראל - אי אפשר לזרוק אותם ברחוב, צריך לקבל אותם כראוי. מצד שני, צריך גם להבין שהסיטואציה היום שונה לגמרי. אי אפשר להשוות קליטה של פחות מ־500 איש לקליטה של רבבות.

"צריך גם לזכור שישראל לא גובלת באוקראינה וסוגרת את שעריה בפני אנשים שנמלטים מסכנת חיים. הפליטים מאוקראינה מגיעים לכאן ממחנות פליטים בארצות אחרות, שבהן כבר לא נשקפת להם סכנה. לגבי הפליטים מווייטנאם, שחלקם נמשו ממש מלב ים, אם אנחנו לא היינו נוקטים עמדה - הם היו מתים. בגלל שהיה מדובר בקבוצה קטנה, היתה לנו היכולת לקלוט אותם כראוי, להעניק להם אזרחות ותנאים של עולים חדשים. הם התערו כאן וילדיהם ונכדיהם התגייסו לצבא, כך שבסופו של דבר קליטתם היתה טובה".