במזל טוב: קהילת פליטים מאודסה, ששוהים כבר שלושה חודשים במרכז פליטים ברומניה, חגגה בסוף השבוע האחרון אירוע מיוחד - חתונה של שניים מבוגרי בית היתומים "תקווה אודסה".
החתן סבילי בן ה-23 ובחירת ליבו ליזה בת ה-22 תכננו להינשא באודסה כבר לפני כשלושה חודשים, אבל המלחמה טרפה את הקלפים. שניהם הצליחו להימלט עם חבריהם לקהילה, אולם שמלת הכלה ובני המשפחה נותרו באוקראינה המופגזת.
לאחר שאביו של סבילי נטש אותו בגיל צעיר, גידלה אותו אימו עד גיל 14 ואז שלחה אותו לבית היתומים באודסה. כמוהו, אימה של ליזה נטשה אותה ואת שתי אחיותיה בגיל צעיר, והאב גידל אותן במסירות עד שהחליט לשלוח אותה לבית היתומים.
כשסיימו את התיכון, סבילי למד מחשבים באוניברסיטה של תקווה והיום הוא עובד בחברת היי-טק קנדית. ליזה למדה תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, ועבדה בניהול עד פרוץ המלחמה. שלושת חודשי הפליטות לא הקלו על הזוג שדאג למשפחה שנותרה מאחור.
"סבילי לא רצה להינשא בלי אימו, וליזה לא רצתה להתחתן בלי אביה", מספרת מיכל קסטיאל, שליחה ישראלית בתקווה, שמלווה כבר שבע שנים את הזוג יחד עם בעלה אלי. "את אבא של ליזה ואחותה הקטנה הצלחנו לחלץ מאזור דונייצק. היה מאוד קשה להוציא אותם משם, וחיכינו הרבה זמן לפרוזדור הומניטרי עד שבסופו של דבר הצליחו לחלץ אותם.
"הם הגיעו קפואים ומפוחדים, ולא תקשרו עם אף אחד. הם החלו להיפתח ולהירגע רק לקראת החתונה - למרות שהאחות בכתה המון בחתונה. אפשר להבין את זה. היא הגיעה ממקום שממש ספג אש. אימא של סבילי חששה מאוד לצאת לדרכים המסוכנות, ולכן החתונה נדחתה מספר פעמים עד שלבסוף סבילי השלים עם העובדה שאימו לא תיקח חלק בחתונה".
מתוקים מדבש
בקהילת "תקווה", בהנהגתם של הרב שלמה בקשט והרב רפאל קרוסקל, עשו כל מאמץ כדי לשמח את החתן והכלה. הם עשו זאת, בין השאר, הודות לשני יהודים מרומניה שלקחו חסות על הקהילה ומסייעים לה בכל דבר. מדובר בסילביו וקסלר, חבר הפרלמנט הרומני ונשיא הפדרציה היהודית, ובאדי קופרבג, המזכיר הכללי של הפדרציה היהודית.
קסטיאל: "כולם התגייסו כדי שהחתונה תהיה מושלמת ותתאים לחלום של הזוג. ובאמת, בסופו של דבר, הייתה חתונה שמחה שאין לתאר. אני לא זוכרת חתונה כל כך שמחה, בסטייל מטורף, ממש ליגה. שכרו אולם מפואר ודאגו לפרטים הכי קטנים, כולל סוויטה מפוארת במלון בוטיק - הכל כדי לפנק את הזוג ולהראות להם כמה שאנחנו אוהבים אותם. המטרה הייתה שהם ירגישו נסיכים, ושחלילה לא ירגישו שהמלחמה דפקה את היום הכי חשוב שלהם".
את שמלת הכלה שנותרה באודסה הצליחו להביא לרומניה, ותופרת מקומית השלימה את תפירתה. "זכינו ללוות את ליזה וסבילי לחופה, אחרי שנים שיש לנו איתם קשר מאוד קרוב", אומרת קסטיאל. "הרגשתי שאני מובילה את הבת שלי לחופה. הם באמת מתוקים מדבש, וזה מרגש לראות אותם שמחים ביחד ורגועים אחרי תקופה לא פשוטה שעברה עליהם. זה חיים חדשים שנוצרים מתוך מקום של חוסר ודאות ופליטות. הראינו שהמלחמה לא תעצור את החיים והשמחה. המלחמה לא כיבתה אותנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו