פסח הוא חג של ניקיונות. מעבר לביעור החמץ מנצל עם ישראל את ההזדמנות להיפטר מכל מיני גרוטאות, שמעט'ס, ועוד דברים שפג תוקפם. תחושת הניקיון של ערב פסח איננה רק מחמת הבוהק, אלא לא פחות מההשלה של משקל עודף של מוצרי צריכה שנאגרו ללא צורך.
כל זה הוא רק סור מרע, ההכנה לעיקר, שהיא אכילת המצה. אם נעמיק מעט, נגלה דבר מרתק: המצה והחמץ הם לא רק מאוד זהים מבחינה לשונית, אלא מכילים את אותם רכיבים - קמח ומים. רק בעוד שלחמץ נותנים את הזמן והוא טופח, את המצה מדקקים - לא נותנים לה לטפוח, ומהר מהר, תוך ח"י רגעים (18 דקות) מרגע שהקמח והמים התחברו לראשונה, המצה אפויה למהדרין.
המצה מכונה המצה בספרי הקודש גם לחם רפואה, אך למה הכוונה? איזו רפואה יש במצה? נראה לי שהתשובה ברורה, הבעיה שלנו כבני אדם זה שאנחנו מתנפחים. את הניפוח החיצוני ניקינו וקרצפנו ונשארנו יחסית עם מה שאנחנו צריכים וכעת נשאר לטפל בבעיה הרצינית יותר - הגאווה וההתנשאות, שמביאה את האנושות פעם אחרי פעם אל אסונות ואל פגיעות, אל מחדלים ואל התעלמות.
אם היו בני אדם קצת יותר "מצה" וקצת פחות "חמץ", קצת יותר צנועים ועדינים, מדוייקים ולא נפוחים מחשיבות עצמית וגאווה מטופשת, העולם היה מקום טוב יותר.
חג החירות מפגיש אותנו בעומק עם המקום הכי בעייתי שלנו – כמה מקום אנחנו תופסים. יציאה לחירות איננה ביטול האדם אלא דיוק, עידון, הכוונה ורפואה. כי כשאר האדם מתנפח מעבר למידותיו הוא החמיץ את ייעודו וחוטא לתפקיד שלו. אבל האדם שמדייק את עצמו זו הרפואה הגדולה ביותר.
ואם עוד יש לכם ספק נסו לעשות את התרגיל הבא: בחברת איזה אנשים אתם מעדיפים להיות? אלו שמדברים על עצמם, מאדירים את עצמם, עפים על עצמם? או כאלה שאינם כל כך נפוחים והם יכולים להקשיב, לשמוע, להכיל באמת, לסייע ולהושיט יד. התשובה ברורה אנחנו מעדיפים אנשים שאינם נפוחים למרות שאנחנו אוהבים מאוד להתנפח.
הרב יצחק נריה עומד בראש קרן אחד לאחד וראש ישיבת תורה מציון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו