אלופים בלמות יחד, בקושי טוראים בלחיות יחד

האויב הנאצי לא הבחין אם האדם הוא שומר מצוות אם לאו, לא אם בא מסלוניקי או מסופיה, מתוניס או מלוב, ואף לא אם עשיר הוא כמו רוטשילד או קבצן שאין לו פת לחם. אשכנזי או ספרדי, זקן או צעיר, עשיר או עני - לכולם היתה תווית אחת מאחדת: יהודי, ובתור אחד כזה היית אויב האנושות, תת-אדם.

 

לצערי, עדיין לא למדנו את הלקח. השסעים והפלגים צפים בכל פעם מחדש, ועולים על פניהם של דברים של מה בכך. אנחנו תמיד מחפשים שסע. הפעם, העניין העדתי לא צף בתקופת הקורונה והבחירות, אבל העניין הדתי חזר למרכז הבמה. למדנו מהשואה דבר מעניין והגענו למסקנה: למות ביחד אנחנו אלופים, לחיות יחד - בקושי טוראים.

 

 

גם אני לפעמים שואל מה יהיה כשלא יישארו מי שיספרו בגוף ראשון, והרי יש אירועים גדולים ודרמטיים שכמעט נשכחו מההיסטוריה היהודית: מסעי הצלב, פרעות ת"ח ות"ט, שהיום רוב ציבור אינו מכיר. אבל אני עדיין אופטימי. השכחה לא תשרור פה. אני מסתכל על סיפור יציאת מצרים: אם סיפור בן 3,400 שנה בלתי נשכח מזיכרון העם היהודי בכל רחבי תבל, אין שום סיבה שדבר שקרה לפני 80 שנה יירד לתהום הנשייה. וזה מנחם אותי.

 

האנטישמים לא מתו, הם רק התחלפו, בכל דור. כשנשיא איראן הקודם אחמדינג'אד נשא נאום בטלוויזיה הממלכתית וטען שלא היתה שואה - הרי שבהכחשתו הוא רק הזכיר אותה. כי הדור האיראני הצעיר החל מתעניין ושואל: מה זה שואה? מתי זה היה?

 

סיבה שלישית שבזכותה אני אופטימי היא מוסד כמו יד ושם. הארכיון, המחשב, הספרים ומאות המוזיאונים הקטנים הפזורים ברחבי עולם - הם לא ייתנו לנושא להישכח. סיבה רביעית: הספרים, האנציקלופדיות, פנקסי הקהילות והיומנים האישיים שהותירו אחריהם השורדים נותרו עימנו לעד.

 

בתוכנו שורדי שואה שחיים בתת-תנאים, ולצערי המדינה אינה מצליחה לאפשר להם לחיות בכבוד. זו טרגדיה נוראית, וזו הכאה על חטא קולקטיבית אם אחרי 80 שנה יש עוד שורדים רעבים לפת לחם ובעיקר לתרופות. אני מקווה שהממשלה שתורכב בקרוב תשים זאת בראש סדר עדיפויותיה.