צאו לרחובות העיר וראו בעיניכם את הנקמה המתוקה בהיטלר

מחר יצוין צום עשרה בטבת שמסמל את תחילת חורבן ירושלים ובית המקדש, יום בו הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים בדרך למיטוט העיר ולכיבושה.

וכך אנו קוראים בכתובים: "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ... וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ". הסוף העגום ידוע: לאחר 18 חודשי מצור נכנעה ירושלים, החומות נפרצו ובית המקדש הראשון חרב. ממלכת יהודה תמה והחלה גלות בבל.

כשבני ישראל חטאו בחטא העגל לאחר צאתם ממצרים, קיבל הקב"ה את בקשת משה רבנו למחול את עוונם ולא לכלות את עם ישראל. ה' דחה את העונש ומדגיש שביום שתבוא על ישראל צרת הגלות, הוא כבר יתחשבן איתם גם על חטא העגל. האמירה הזו למשה רבינו הפכה לאבן יסוד בגלות ישראל. "אמר רבי יצחק, אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה מחטא העגל". זו הסיבה שקבעו חכמי ישראל שיום של צרה הוא גם יום שמתאים לשתף בו צרות נוספות שלא נקבע עבורם יום מיוחד.

ואכן, גדולי וחכמי הדורות ערכו וצירפו קינות בתשעה באב על עשרת הרוגי המלכות התנאים שנרצחו באכזריות על ידי השלטון הרומי בארץ במאה הראשונה והשנייה, פרעות ת"ח-ת"ט שביצע הצורר בוגדן חמילנצקי במאה ה-16 שטבח באלפי יהודים, על גירוש ספרד בשלהי המאה ה-15 והן על שואת יהודי אירופה.

חמש שנים לאחר השואה קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת, מדי שנה, כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום השנה של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים.

לא כולם ראו בעין אחת את הקביעה. היה ברור לכל כי על חורבן כה גדול כשואת יהודי אירופה, יש לקיים יותר מיום אבל לאומי אחד. אך רק לזכור שאם על כל יהודי שנהרג נקיים יום אבל הרי שעל שישה מיליון נדרש לששה מיליון ימי אבלות ונהי. זהו אבל שאינו מסתיים, גם היום שמונים שנים אחרי. היהדות מציעה זיכרונות רבים לקדושי השואה ולקדושי מאורעות הדמים בכל מערכות ישראל. היא רואה בתקומה ניצחון וזכר לחורבן. כל בית שנבנה על יסודות הבית שנחרב הוא הזיכרון החי ביותר והמנצח ביותר מול אויבי ישראל שביקשו לכלות את עם ישראל.

צאו לרחובות ישראל וראו את עם ישראל – עם הנצח חי ונושם, וזו הנקמה הגדולה ביותר מול היטלר וגייסותיו. זו הנקמה הגדולה ביותר בצורר הנאצי שרצה להוריד מסך על יהדות אירופה וצוררי יהדות המזרח. הנה היא חיה ונושמת, ורק העתיקה מקומה לארץ ישראל, מדינת היהודים. מדינה שגם רק לאחר השואה האיומה קיבלה הכרה של האומות המאוחדות, כשעדיין למעלה משליש מהמדינות מצביעות נגדה ועשר נמנעות.

גם עתה בימים אלו, כאשר הצורר החמאס-נאצי רוצה למחוק את שארית ישראל, ואך בנס לא עלתה לו זממו - הנקמה שלנו תהיה כמו תמיד בנטיעת חיים במקום מוות, בצמיחה במקום שכול, בבנייה במקום חורבן. כך או כך, ביום צום על חורבן ירושלים, מזכירים ובוכים גם על מצבנו המר והגלות הארוכה שסיומה טרם נראה באופק. וכה הם דברי הפייטן בקינות יהודי המזרח הנאמרות בעשרה בטבת: "יָ-הּ צְבָאוֹת, זְכוֹר תְּלָאוֹת, אֲשֶׁר צַר לִי מאֹד עֲלֵיהֶן, וְלֹא אֵדַע, לְמִי אֶבְכֶּה הֲזֶה אוֹ זֶה".

הכותב הוא חתן פרס ישראל, רבה של מגדל העמק ונשיא מוסדות מגדל אור