יציאת מצרים המודרנית: בין בניין חומרי לבניין רוחני

אנחנו סופרים. סופרים כפרטים כמה ימים נותרו לחופש הגדול, לצבא, לחתונה, ללידה. אנחנו סופרים כעם כמה ימים מלאו לממשלה ומתי שוב ניקרא לקלפי. כמה אנשים היו בהפגנה נגד בתל אביב וכמה בהפגנה בעד בירושלים, ומתי סוף־סוף יניבו פרי הדיונים בבית הנשיא.  

טבלת הייאוש מסמלת את הסיזיפיות הכרוכה בתהליך המנייה, שיש בו חוסר שביעות רצון מהמקום שבו אנו לכודים, ותקווה שבתום הספירה, כשנגיע אל היעד, יבוא מזור לכל תחלואינו. אין לנו סבלנות לתהליך שבדרך, אנחנו רוצים להגיע אל התוצר המוגמר כאן ועכשיו.

אבל התורה מלמדת אותנו שלספור זו חגיגה. בפרשת אמור שנקראה השבת בבתי הכנסת, מצווים בני ישראל על שמירת המועדים. בלב פרשיית החגים מופיע ציווי די מוזר: לספור 49 יום, מפסח ועד לחג השבועות. ספירת העומר היא מצווה שדורשת התמדה, לברך בכל ערב ולספור כמה ימים חלפו מחג החירות. כך יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, עד לחג מתן תורה. למה הציווי על ספירת העומר תקוע בלב הציווי על החגים? כי התהליך הוא חג בפני עצמו.

במהלך השנים הפכו ימי ספירת העומר מימי שמחה של הכנה והתרגשות לקראת מתן תורה לימים שנוהגים בהם דיני אבלות. אחת הסיבות לכך היא מותם במגיפה של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, מפני ש"לא נהגו כבוד זה בזה". במילים אחרות, לא היו סובלניים זה כלפי זה כי כל אחד היה בטוח שכל האמת אצלו, שיש בידו את מתווה הפלא הצודק ביותר.

בל"ג בעומר נעצרה המגיפה, ולכן מפסיקים בו דיני האבלות וימי ספירת העומר חוזרים לייעודם המקורי - ימי שמחה על השלבים שבדרך, על הצמיחה האיטית שהיא מהות העניין, על כל צעד שמחבר בין המוצא ליעד, בין בניין חומרי לבניין רוחני. על קדושת התהליך ולא על קדושת התוצר.

יציאת מצרים המודרנית כללה התקבצות שלנו מכל הארצות והקמת בסיס איתן, מקלט בציון לעם היהודי מפני כל משעבדינו. בשל המהמורות בדרך לא מספיק עסקנו בשאלות של מהות, רוח וייעוד. לא בנינו את הקומה הרוחנית־חברתית שמעל זו החומרית. נתקענו בדרך בין פסח לשבועות. בידנו הבחירה אם להביא על עצמנו כאוס ולסיים כמו בר כוכבא, תלמידו של רבי עקיבא, או להיות סובלניים אחד כלפי השני, לנהוג כבוד זה בזה, לשבת יחד סביב אותה המדורה ולחגוג את עצם תהליך בירור הזהות שעובר עלינו כעם. 

ל"ג בעומר הוא גם יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, איש תורת הסוד, שתורת הספירות וספר הזוהר מיוחסים לו. "עשר הספירות" האלוקיות הן תורה עמוקה שמפרשת את אופן התגלות שכינת האלוקות לאדם, בפנים שונות, בהדרגתיות, בתהליכיות.

ההילולה במירון היא ניסיון לחיבור בין ספירת העומר של האדם לבין הספירות האלוקיות. את האש הגדולה צריך להדליק בזהירות. כי הלהט של ההמונים לחזות בזוהר הלהבות, אסור שיביא שוב לרמיסת האדם. גם מדורה בדרך למירון, כזו שמודלקת בשיפולי הדרך, בכל עיר או כפר, בזהירות, בשבט אחים, היא חגיגה של ממש. הילולה.