אנשים ממשיכים למות כרגיל. סרטן רגיל וסיבוכי לב רגילים. היינו מצפים שמלאך המוות ייקח צעד לאחור, שני מטרים ביטחון שלא יידבק, אבל לא. חברים מפרסמים מועדי לוויות של קרובי משפחה, ואי אפשר לבוא ללוות, ואי אפשר לבוא לנחם. היינו מצפים שבמצב חירום כל החרא הרגיל, השגרתי, יקבל הקפאה. כמו שדחו תשלומי מע"מ לעצמאים. כמו שיש פחות תאונות דרכים. שידחו שם בשמים את הבעיות הרגילות של הילד שנמצא כבר חצי שנה מחוסר הכרה בבית חולים שיקומי, בן של חברה; את הילדה שנמצאת בבית חולים פסיכיאטרי, בת של חברה אחרת; שישהו את ההתמודדות של הילדה שיש לה גידול אלים במוח, בת של חברים אחרים. מספיקה לנו הקורונה.
אבל מלאכי השחור והביוב עובדים כרגיל. הילד מחוסר ההכרה לא מתקדם. הילדה בבית החולים הפסיכיאטרי – בשל המצב לא נותנים לאמא שלה לראות אותה יותר מפעם בשבוע. מבקשים עדיין להתפלל על שחר בת מוריה, כי הגידול בראש לא מתרשם ממצב חירום עולמי. קטסטרופה חד פעמית בפתח – אי אפשר לקבל הפוגה מהקטסטרופות שבשגרה?
ואני חושבת על החוליות החלשות, אלו שגם ככה רעוע להן. ראיתי סרטון שהכינו דיירים בדירה מוגנת, מבוגרים בעלי תסמונת דאון ששרים שיר על רחיצת ידיים. פרצתי בבכי. הם לא מבינים מה קורה. המתנדבים הפסיקו להגיע, המדריכים מגיעים לזמנים קצרים, לא מחבקים אותם, עומדים מרחוק. בכיתי גם על העובדים, שמוגדרים כעובדים חיוניים ולכן ממשיכים להגיע, לנסוע אליהם באוטובוסים, בשביל שכר מינימום ובשביל השליחות.
אתמול היה היום הראשון בלי חובת המורים ללמידה מקוונת. חלק מהמורים של ילדיי המשיכו בכל זאת להיפגש עם התלמידים במפגש וידאו, מתוך אחריות חינוכית לשלומם. אבל זה היה היום הראשון שבו אני לא חייבת להיזכר מה זה כפל באלכסון ולעשות שיעורי בית בתורה. הוקל לנו ההורים.
"חוזרת אליך עוד שעה" סימסתי למישהי שהתקשרה בענייני עבודה, בהתכתבות שנעוצה בראש חשבון הווטסאפ שלי. זה היה לפני שבוע. למרות שבוע של השבתה, לא הספקתי לחזור אליה. ואיזה שבוע זה היה. אולי היה זה יום אחד ארוך, אולי שנה. ארבעה ילדים בבית, עשרות ארוחות שהגשתי ופיניתי, עבודות שלי כעצמאית שמתבטלות, חתונת אחי בחצר הבית, תקנות מחמירות מיום ליום. בגדול, בכל יום עשיתי כלום, ובכל יום התמוטטתי מותשת אל המיטה.
בערבו של יום תיכנס השבת. שבת אחרי שישה ימים בפיג'מות, שבת אחרי שבוע של "שבת". נצטרך להתאמץ כדי לייקר אותה בעינינו. זו תהיה שבת עצובה. בלי קריאת התורה, בלי קהילה, בלי תפילות במניין, בתי כנסת סגורים, הטלפונים פתוחים. נעשה קידוש בפיג'מות. אברך "המוציא" על לחמניות מהפריזר הגדוש. במהלך השבוע המטורף שעברנו תכננתי לשחק עם הילדים במשחקי קופסה, לעשות להם מסאג' מרגיע – אבל ההיצמדות שלהם ושלי למסכים לא אפשרה את זה. אחרי הדלקת הנרות היום ניכנס ליממה נטולת מסכים. בואי שבת, בואי שלווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
