אני עופר אברהם, בן 17 ממבשרת. אני נער אופטימי, שמח מטבעי וחייכן בדרך כלל. למה אני מציין זאת? כי לרבים מכם זה ייראה קצת מוזר כיוון שאני חולה בסרטן. סרטן מהסוג הקשה. יש לי גידול בראש. ובכלל - החיים שלי לא היו אף פעם פשוטים.
נולדתי עם מום בלב, עברתי שני ניתוחים, כל חיי "ביליתי" הרבה בבתי חולים וכאילו זה לא מספיק - בינואר האחרון, רק לפני חצי שנה, גילו לי את הגידול במוח.
אז כן, לחלק מהאנשים זה קצת מוזר שאני מסרב לשקוע בדיכאון, שאני מסרב להיות עצוב ונשארתי נער חיובי ושמח בסך הכל.
יש דבר אחד בלבד שמעיב על האופטימיות הטבעית שלי - אנשים עם אגו, שהורסים את הסיכוי שלי להחלים; שיקולים פוליטיים ולא ענייניים שאף נער בגילי לא אמור להבין בהם.
עופר עם חברתו הטובה יעל הרש
כשגילו אצלי את הסרטן עברתי טלטלה רצינית. לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי. הגעתי למחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה ופגשתי רופאים מלאכים, רופאים שעשו מעל ומעבר עבורי. הם לא רק טיפלו בי פיזית. הם תמכו, עודדו, התקשרו אלי הביתה, ביקרו - עשו הכל כדי לתת לי כתף ואוזן קשבת.
אבל אז, הכל התחיל להתנפץ. פתאום מצאתי את עצמי קשור לסכסוך בלתי מובן, ובתוך חודשים ספורים הגעתי לסיטואציה שאני בלי הרופאה שלי, ד"ר איריס פריד. מסביב אני שומע מלא דעות לגבי מי צודק ומי אשם, ולי זה לא אכפת. אני רק רוצה את הרופאה שלי במחלקה שלי.
בחצי השנה הזאת עברתי ניתוח, הקרנות, כימותרפיה. סבלתי מתופעות לוואי קשות ומכאבים. מה שהחזיק אותי זו התמיכה מהסביבה הקרובה אלי, שהיא הדבר הכי חשוב. בזכות אמא, המשפחה והחברים אני שורד את זה.
אבל גם לרופאה שלי היה חלק חשוב במעגל התמיכה הזה - ועכשיו מה? מי אמור לתמוך בי מההיבט הרפואי? אני ועוד מאות ילדים בירושלים נשארנו ללא מחלקה, ללא "בית" לסרטן שלנו. זה לא הגיוני בכלל שאנחנו צריכים לשבת ולחכות שמישהו מלמעלה יקבל שכל.
אני רוצה לצרוח לכולם - תתבגרו!!! אנחנו הילדים ואתם אמורים להיות המבוגרים האחראים. איפה ראש הממשלה? איפה נשיא המדינה? ולמה שר הבריאות לא מבין אותנו?
אתמול אשת ראש הממשלה ביקרה אותנו באוהל. היה מפגש מאוד קשה ומרגש, בקושי עמדתי בו. והיא קלטה אותי וניגשה אלי, הקשיבה וחיבקה. התמיכה שלה כל כך חיזקה אותי ואני מנסה להיות אופטימי ולחשוב שאולי היא סוף סוף תעזור לנו. אולי היא, ברגישות של אמא ופסיכולוגית, תצליח לחדור ללב של ליצמן ולאפשר לרופאים שלנו להקים מחלקה בשערי צדק ושם יוכלו לחזור לטפל בנו במסירות.
אנחנו נאבקים על חיים ומוות. אנחנו סובלים הרבה ואנחנו פשוט מתחננים כבר שמישהו ישמע את הצעקה שלנו ויעזור לנו. אני ממש מקווה שהם לא יתעוררו כשיהיה מאוחר מדי...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו