מקרה חריג בישראל: תושב הצפון, בן 36, ללא מחלות רקע, נפטר מדלקת מוחית הנגרמת מאמבה נדירה (naegleria Fowleri).
מדובר במקרה נדיר שאובחן בזכות ערנות של רופאה למחלות זיהומיות בבית החולים פוריה שבטבריה, שחשדה באבחנה, ועירבה את לשכת הבריאות המחוזית והמעבדה המרכזית של משרד הבריאות. לאור נדירות המקרה היה צורך לשלוח את הדגימה הקלינית למרכז לבקרת מחלות בארה"ב.
בעולם דווחו כ-400 מקרים. מדובר על מחלה נדירה ששיעור התמותה ממנה גבוה.
האמבה נמצאת במים מתוקים, שלוליות, או מקורות מים עומדים מסוגים שונים. החקירה לגבי חשיפה אפשרית נמצאת בעיצומה. משרד הבריאות פועל עם המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות ויעדכן את הציבור בממצאים.
ד"ר היבא אבו זיאד, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים פוריה, הייתה הרופאה שטיפלה במקרה והגיעה לאבחנה: "האיש הגיע לפני קצת יותר מחודש לבית החולים עם תמונה של דלקת חיידקית בקרום המוח. הוא טופל בהתאם בטיפול אנטיבוטי ואנטיויראלי כמו שמטפלים בדלקת קרום המוח.
"לאחר זמן, כל הנורות האדומות נדלקו, ומצבו המשיך להידרדר ולהחמיר ולא הייתה לנו אבחנה בבדיקות המקובלות. לצערנו האיש נפטר אחרי כמה ימים מבצקת מוחית".
עוד אמרה: "זו הייתה סיטואציה מלחיצה כי הוא הגיע לבית חולים על הרגליים, אחרי שיום קודם הוא עוד עבד. למחרת הגעתו הפך להיות שקוע וכעבור כמה ימים נפטר. לא ראיתי מקרה קליני כזה. וזה גרם לי להמשיך ולחשוב מה זה יכול להיות ואיך לעזור. מצאתי דגימה מנוזל השדרה שלו ושלחתי למעבדה של ביולוגיה מולקולרית ברמב"ם ואז קיבלנו את האבחנה שמדובר בבקטריה.
"בקטריה שחיה במים מתוקים ובתקופות החמות של השנה היא עוברת לשלב המדביק. הדבקה זה אירוע נדיר. יש מעט מאד מקרים בעולם. האמבה הזו נכנסת לגוף דרך ריריות האף מגיע למוח וגורם לדלקת קשה. שיעור התמותה מהזיהום עומד על 100-97 אחוז רוב האנשים מתים, יש אנשים מעטים שנשאו בחיים. בתקשורת העולמית האמבה אכן נקראת אמבה אוכלת מוח. קיבלנו את האבחנה מהמעבדה ברמב"ם ומייד דיווחנו למשרד הבריאות. היה ספק באבחנה ולכן הדגימה נשלחה גם לארה"ב למרכז לבקרת מחלות והם אישרו את האבחנה שלנו.
מתקיימת חקירה של נפת טבריה בלשכת הבריאות יש מקורות מים חשודים שנבדקים. אירוע של הדבקה כזו הוא מצד אחד מאד נדיר ומצד שני באופן כללי כל מאגר מים שאינו נקי הוא פוטנציאל להדבקה. בד"כ מדובר על מקומות בטבע ובתקופות חמות של השנה.
בן אדם בן 36 המשיך להחמיר וזה היה מתסכל עבור הרופאים ועבור המשפחה וזה היה מאד עצוב. הייתי חייבת להגיע לאבחנה הזו. זה הקל עלינו על הצוות. כי הבנו שלא יכולנו לטפל אחרת. מבחינת מניעה עכשיו האחריות היא לגלות מאיפה זה הגיע ולהעלות מודעות בקרב רופאים אחרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו