מארי פיזם רוצה לעבור לצרפת: אסור שזה יקרה

מארי פיזם רוצה לרצות את שנות המאסר שנותרו לה בצרפת. רחוק מהמקום שכל אבן קוראת לה בשם רוז. מכל מקום ניבטות העיניים הכחולות הגדולות של הילדה שכל חטאה היה שהייתה לא רצויה. שהפריע לסבא שלה כשנהג במכונית. אז הוא נתן לה מכה חזקה. כשהבין שכנראה רצח אותה, הכניס אותה למזוודה, נסע לנחל הירקון בתא. רחוב אוסשקין, והשליך אותה לתהום, לתוך הנחל. אותה ילדה רק בת ארבע, שמדינה שלמה קפאה כשפורסמו תמונותיה עם עצב תהומי משתקף בתוך מבטה המזוגג.
מארי פיזם האמא, רוצה להגיע לכלא בצרפת. אולי שם היא גם תשוחרר מוקדם יותר ממאסר כי החוק הצרפתי פחות נוקשה במקרים אלה מהחוק בארץ. שם נוהגים לקצר עונשים של רוצחים ל16.5 שנים, או 18 שנים. בישראל זה יכול להגיע גם ל30 שנים. 

מארי פיזם. מבט שני, רשות השידור

זה המקום לחשוף. מארי נהגה לצלצל אלי מהכלא. היא ידעה שאני דוברת צרפתית ורצתה מישהו מבחוץ שיהיה בקשר עם משפחתה כשהיא מגיעה ארצה. רצתה מישהו שישמע אותה. אני הייתי שם. עד מהרה קישרתי בין מארי לבן דודי, מיכאל אורלוב שמו, דובר צרפתית רהוטה שהתנדב להיות עם מארי בקשר. והם דיברו כמעט יום יום. הוא הביא לה ספרים בצרפתית. אצלי כמו אצל כמעט כל אזרחי המדינה, הייתה תמונה אחת צרובה: ילדה קטנה בתוך מזוודה. שקועה בנחל הירקון. אבל הוא האמין לה כשבכתה וסיפרה שלא ידעה כלום. שהוא הבעל, אביו של בעלה הראשון עבד עליה לכאורה. הוא תמך בה. טרח לקבל את הוריה ואחיה כשהגיעו ארצה. עד סוף משפטה. ואז הוא הבין. היה לו קשה. רצה כמו כולנו להאמין שהיא לא ידעה. שהייתה קורבן בעצמה. אישה מוכה שמתוך המכתבים שכתבה לבעלה, זעקה מצוקתה. אבל כך גם אהבתה אליו. היא הייתה צעירה מאוד ואבודה.

המשפט החל. הפנים הילדותיות התמימות של מארי פיזם היו אלו שישבו על ספסל הנאשמים. מיוסרות. אבל כשהוכנס בעלה לאולם, רוני רון, האור שנדלק בעיניה המבט שנתנה בו כשניסה להגן עליה אמר הכל. מארי פיזם כפי שגם קבע בית המשפט, ידעה. היא הייתה עדה להתעללות ברוז, הדירה אותה מביתה. נהגה בפעוטה כאילו הייתה לכלוכית מסיפורי סינדרלה. והקשר איתה נותק. המשפט בסופו של דבר העיר את כולנו מהתרדמת שכל כך שקענו בה. שאולי אולי בכל זאת היא לא ידעה. אבל היא ידעה והייתה שותפה. גם רוני רון וגם מארי פיזם הורשע ברצח רוז הקטנה ונשלחו למאסר עולם בכלא. 

 עכשיו היא מבקשת לעזוב את המדינה ולרצות את המאסר בפועל בצרפת. שם יהיה לה קל יותר גם למחוק את מה שקרה. אז לא. היא צריכה להישאר כאן. להיות קרובה ולהסתכל יום יום בפניה של רוז פיזם מביטות בה מכל קיר, אבן ונחל. מתוך כל עין שמביטה בה. זה העונש האמיתי, הזיכרון.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=186748