נפש יהודי אבודה: הלוחמים שנשכחו

"הכל התחיל במקרה, הייתי שחקן כדורגל וטסנו לחו"ל לשחק. כשחזרנו, אבדה המזוודה. אחרי חודש הגיע מכתב בגרמנית מלופטהנזה.  הלכתי לאשכנזים במחנה יהודה, אמרו לי,  'מה אתה בא אלינו, לך ליששכר אלקחים'.  צחקתי, יששכר? תימני מבין גרמנית? הלכתי, הביט במכתב, אמר - 'סע למשרדים  של לופטהנזה, המזוודה שם'."מאיפה אתה יודע גרמנית? למדת אצל  המורי? 'עזוב', אמר. לחצתי אותו, נו ספר  לי. אחרי הרבה זמן נשבר ואמר לי, 'היינו בשבי הגרמנים'.

"אמר לי, 'לך לשלמה גרייה, שהוא יספר'.  הלכתי, גם לא רצה לספר. אמר, 'לך לשלמה  והב שיספר לך'. והב? השכן שלי? גם היה  בשבי הגרמנים? לא הבנתי, כל מחנה יהודה היו בשבי הגרמנים ולא סיפרו לי? מצאתי  את והב מטאטא - הייתם בשבי הגרמנים? אמר לי 'כן, עכשיו תלך מפה מהר'".

ד"ר אמנון מעבי, היסטוריון וסופר, חקר את ההיסטוריה של יהודי תימן בשירותי הביטחון הישראליים ואת קורות "מחנה יהודה" ו"שעריה" בפתח תקווה. לאחר שפרסם ספר על מחנה יהודה מ-‭1913‬ עד ‭ ,1937‬הזכיר לו חבר שעכשיו צריך לספר על גיבורי השכונה משנת ‭ '37‬ ואילך, במלחמה נגד הגרמנים ובשבי. "היה לי מזל גדול, כי הרבה מהשבויים כבר נפטרו, הספקתי לראיין את סעדיה תעיזי וזכריה בוטל. התמקדתי בתרומת אנשי  מחנה יהודה לחיל החפרים, בין יתר החילות".

יד אחת מול היטלר

בספטמבר 1939 נקלע היישוב היהודי בארץ ישראל למצב מורכב. מצד אחד יישמו הבריטים בקפדנות את מדיניות "הספר הלבן השלישי", מגבילים עלייה והצלה של יהודים, ומקשים על אפשרויות רכישת הקרקעות והתפתחות היישוב היהודי. מצד שני, הבריטים היו אלו שעמדו כמעט לבדם אל מול הצורר הנאצי.

הסוכנות היהודית רצתה להקים יחידות יהודיות במסגרת הצבא הבריטי, אך הבריטים חששו שמדובר בתחבולה להקמת כוח צבאי יהודי שיופנה כנגדם בסופו של הקרב. רוב המתנדבים שובצו בחיל החפרים המלכותי  - חופרי מנהרות וסוללי כבישים, עבודות  כפיים קשות, אך ללא נשק.

ד"ר מעבי, שחקר את תרומת יהודי תימן במאבק לקום המדינה, מצא כי ‭ 12‬ אחוזים מסך השבויים של חיל החפרים היו מעולי תימן, פי שלושה משיעורם של בני העדה באותה עת בארץ ישראל. התימנים התגייסו  גם ממניעים כלכליים, בשל הרעב בארץ, אבל גם ממניעים דתיים.

איך הכשירו אותם?

"חוץ מתרגילי סדר לא עשו שם דבר שמתקרב לטירונות. שלחו אותם לאזורי קרבות בלוב עם כלי עבודה ובלי נשק. לחפור מחפורות, לבנות בונקרים, לפרק אוניות - והכל בחזית תוך כדי הפצצות. כשהם סיימו את המשימה שלהם בלוב - במקום לחזור לארץ ישראל, סובבו את האונייה לתגבר את הכוחות הבריטיים ביוון.

"זו היתה טעות גדולה. החל מ-‭14‬ ועד 29 באפריל הגרמנים פשוט כתשו את הבריטים. אחרי שהם שברו את קו סלוניקי, הגרמנים שעטו דרומה לעבר נמל קלמטה. הבריטים הבינו שהקרב אבוד והתחילו לפנות את החיילים שלהם באוניות. ראשונים האנגלים, אוסטרלים אחריהם, ניו זילנדים, אפילו את ההודים לקחו לפני שלקחו את  החבר'ה מארץ ישראל.

"היה שם תימני אחד בשם בנימין קח-לוי. שם טלית ותפילין, אמר לבריטים 'אני יונה  הנביא, אם לא תקחו אותי איתכם באונייה -  אתם תטבעו'. ראו משוגע - לקחו, וכך ניצל.  בקלמטה הגרמנים שבו 15,000‬ איש, מתוכם ‭ 1,500‬יהודים מארץ ישראל, מהם 185‬ יוצאי תימן ו-‭30‬ ממחנה יהודה. אתה מבין? מתוך ‭ 2,400‬ חיילים יהודים, כמעט ‭ 2,000‬ הפכו לשבויים או נהרגו".

והגרמנים ידעו שהם יהודים?

"כן, בוודאי. היו יהודים גם מאוסטרליה,  מאנגליה. ארבע שנים הם היו בשבי. ישבו בסטאלג ‭ .8b‬

אל תאמין לתמונות משם שהם לבושים ואוכלים, אלו היו תמונות לצלב  האדום, תמונות בפקודה. לתימנים, שהיו  דתיים, היתה בעיה עם כשרות האוכל, ועבודה בשבת וימי חג, כולל יום כיפור".

מה הם עשו שם?

"הם עבדו בפרך! חפרו תעלות ומחפורות לצבא

של היטלר, העבירו אותם ממקום למקום לעבוד, והמקום הכי קשה היה יאבוז'נו. וכשהתחלתי לבדוק, הבנתי שזה ממש אושוויץ. הם שמעו את הרכבות, הריחו את העשן, הם הבינו מה קורה. לא מפתיע שחלקם חזרו משם פגועי נפש ולא רצו לדבר על זה.

"מעבר לזה, זו היתה בושה גדולה מבחינתם. כל מי שניסיתי לראיין - סירב, או בקושי דיבר. האתוס של מדינת ישראל לא רצה לעסוק בשבי באותן שנים. גם ימי הזיכרון לחללי צה"ל ונספי השואה החלו רק בסוף  שנות ה-‭.50‬ הלוחמים נשלחו כצאן לטבח, לא הוכנו לקרב, והושמו בקו ראשון בלי  יכולת להילחם, כמו ברווזים במטווח. כולם מכירים את אנשי הבריגדה שזכו לתהילה, אבל חיל החפרים? איפה...".

עוד בנושא:

איך מסבירים שואה לילדים?

בחמש שפות: סיפורי שואה קצרים

ישראל זוכרת את הנספים: טקסים ברחבי הארץ

בין שבויי החפרים היה גם יצחק בן אהרון, לימים מנהיג תנועת הפועלים. בדקתי, ובכל מקום שבו מוזכר שבן אהרון היה בשבי הגרמנים לא צוין שהיה בחיל החפרים, והדבר נותר מעורפל. "יש לי תחושה שהממסד רצה להדחיק את העניין, וזו טעות פטאלית", אומר מעבי, "אנשים איבדו ארבע שנים מחייהם, חלק איבדו את נפשם ולא רצו להכיר בהם. אנשים נגמרו מהשבי הזה".

מעבי מספר כי אחד מלוחמי חיל החפרים היה מנשה דוראני, שבמשך זמן רב לא  ידעו אם הוא שבוי או נעדר. "דיברתי עם אחיו חיים, והוא סיפר שבסלוניקי שניהם  ברחו מהגרמנים, נמלטו לכפר יווני, הצטרפו  לפרטיזנים, והמשיכו להילחם. חיים נשבה בידי הנאצים, ואחרי השבי חזר ליוון למצוא  את אחיו. אמרו לו שמנשה נרצח בקרבות, ואז עלה בראשי הרעיון להנציח את דוראני  כנספה שואה, כמו כל מי שהיו בפרטיזנים. ביקשתי מיד ושם שיכירו בו, והיום מנשה דוראני הוא התימני היחידי שמוכר כנספה  שואה. וזה ראוי.

"יוצאי תימן היו שותפים מלאים במאבק להקמת מדינת ישראל. הגיע הזמן שיתייחסו  אליהם כפי שהם היו - עלומי שם, הלומי  קרב, שבויים, ובעיקר - גיבורים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו