המלחמה שלי. זיכרונות ילדות מלווים אותנו שנים, חרוטים בלבנו ומשקפים תמיד את תבנית נוף ביתנו. ארצנו. מלחמת יום כיפור. מלחמת אוקטובר כפי שקראו לה המצרים לאחר מכן, היא זיכרון הילדות שלי.
הייתי בן 4 וחצי יחד עם אחי התאום הזהה, יוסי (יוסף – אני אוהב לקרוא לו יוסף). בילינו את יום הכיפורים בבית סבתי, סבתא טוני שבגני תקווה.
הבית היה מעין שילוב של בית מבטון וצריף מעץ. בית רחב ידיים יחסית, שנבנה בראשית המדינה. שער חום קטן היה מקבל את הבאים ומכניס אותם פנימה לחצר, בכניסה עמד עץ לימון שריחו החזק תמיד קיבל את האורחים. אל הבית הוביל שביל בטון, ובהמשך היה לול תרנגולות ועץ תות ענק שעליו בנינו חלומות ובתים מעץ.
כל משפחת נחום התכנסה ליום הכיפורים בביתה של סבתי. אימי ואבי, האחים והאחיות של אבי, בני דודים ודודים נוספים. לפי המסורת היינו עורכים כפרות לפני כיפור כל המשפחה יחד ומתכנסים לצום ולהתפלל יחד בכיפור עצמו.
אני זוכר שהיה זה יום יפה. שמש גדולה בשמיים, שהיו כחולים כמו בצבעים של גואש. הלכנו לבית הכנסת בבוקר. כל הילדים, בני הדודים, האבות והאמהות, האחים והאחיות וסבתא. היינו לפחות 40 איש, כ-20 ילדים וכ-20 מבוגרים.
בית הכנסת הטריפוליטאי בגני תקווה היה עמוס מתפללים. עזרת הנשים שבקומה השנייה הייתה מלאה מפה לפה. אנחנו, אחי התאום ואני, יצאנו ונכנסנו פנימה כמו כל הילדים. לא צמנו ובשבילנו היה זה יום של חג ומפגש עם בני דודים וחברים. החזן המריא בתפילתו וכל בית הכנסת חזר אחריו. אני זוכר שהייתה זו תמונה מדהימה ומרגשת בשבילי כילד לראות את כולם עטופים בטליתות ומתפללים. חיכיתי כבר לתקיעת השופר ולצאת הצום בערב. איש לא שיער בדעתו כמה רחוקים נהיה מבית הכנסת בתום הצום.
צהריים. יצאנו כל המשפחה מבית הכנסת לכיוון ביתה של סבתי טוני, למנוחת צהריים. הלכנו ברגל קבוצה ענקית של מבוגרים וילדים. ההליכה נמשכה בין 20 ל-25 דקות.
הייתי אחרון בטור ההולך, כשמלפניי אחי התאום יחד עם בת דודתי נילי. הגענו כולנו לבית. השער החום נפתח וכך אחד אחרי השני נכנסו כולם לחצר. אני, ששרוכיי הסתבכו בנעליי, התיישבתי על הכביש וצעקתי לנילי שתבוא לסדר לי את הנעליים.
נילי נכנסה פנימה וקרא לי לבוא אחריה. בעודי יושב על הכביש, בשמש החמה, רעש מחריש אוזניים של אזעקה פילח את האוויר. נשארתי קפוא. לפני שהספקתי להבין מה קורה נעצר מולי טנדר צבאי לבן בחריקת בלמים. מהטנדר קפצו שני קצינים עם כובעי מצחייה עליהם, הצביעו עליי ושאלו איפה אבא שלך? הצבעתי על השער החום הקטן ואמרתי, "שם". שנים אחרי זה הבנתי שהשעה הייתה בדיוק שתיים בצהריים.
נכנסתי פנימה אחריהם ונצמדתי לאמי ולאחי התאום. הצטופפנו סבתי, כל הילדים והאמהות יחד. כולנו היינו במבואה של הבית, שהייתה מעין חלל פתוח ששימש כמקום לקבלת פני האורחים.
לאחר דין ודברים קצר מאוד עם הקצינים, שמעתי בפעם הראשונה בתור ילד את המילה מלחמה. מבטי התדהמה והפחד שעל פני כולם התגברו למראה המחזה שנגלה לעינינו.
אחד אחרי השני יצאו כל הגברים ברי הגיוס מהבית לעבר הטנדר. הם יצאו לבושים גופיות לבנות ומכנסיים מבלי לקחת דבר, ככה עלו ויצאו למלחמה. במהירות. בפתאומיות. ללא מילה. בהבנה. בשתיקה. בהסכמה. בהפנמה של גודל השעה.
אבי, שסבל מכאבי שיניים כל אותו כיפור, יצא עם מטפחת וקרח על לחיו השמאלית לבוש גופיה ומכנסיים קצרות. כך גם אחיו ראובן ויוסף, בעלה של דודתי קלרה. יחד איתם יצאו כל הגברים האחרים שהיו בבית. תוך שתי דקות נשארנו רק הנשים, הילדים וסבתי בבית. נשאר כך עוד שבועות ארוכים.
החלה מלחמת יום כיפור.
השקט של הצום הופר בתנועות המכוניות המגויסות. כבר באותו ערב עזרנו לצבוע את פנסי המכוניות. למחרת עברה משאית צבאית גדולה ואספה את החיילות שלא גויסו ביום הכיפור עצמו. מחסן הכביסה בקומת הקרקע בביתה של דודתי קלרה הפך למקלט.
יחד עם זורבה, כלב הרועים הגרמני של המשפחה, הצטופפנו כולנו ואכלנו גבינה צהובה. כי זה מה שהיה. לילות וימים ישבה אמי ליד טלפון החוגה השחור וחיכתה לבשורות מהחזית.
יעברו שבועות ארוכים עד שנראה את אבי שוב. חוזר לא מגולח מהמלחמה. שבועות ארוכים עד שנחזור אחי התאום ואני לגן הילדים ולשגרת חיינו שלפני שתיים בצהריים של כיפור. ידענו שארצנו לעולם לא תשוב למה שהייתה. 40 שנה עברו מאז אותה אזעקה בצהריים. ביתה של סבתי כבר לא קיים וריח עץ הלימון הוא רק זיכרון ישן.
בכל כיפור אנו חוזרים אני ואחי התאום לאותו שער חום. לשעה בה פרצה המלחמה.
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
