לרשות הפלשתינית שלום

למי שתהה אם הקמתה של ממשלה חדשה תביא לשינוי כלשהו במדיניותה של ישראל כלפי הרשות הפלשתינית, באה עד מהרה תשובה ברורה - לא ולא.

הממשלה החדשה בחרה להוסיף לצעוד באותו נתיב מוכר וידוע שבו מתנהלים יחסי ישראל והפלשתינים בעשורים האחרונים, ולמעשה מאז שקרס הסכם אוסלו והרשות הפלשתינית הפכה משותפה לעשיית שלום לקבלנית תחזוקה, המסייעת בידינו, בשותפות אינטרסים ייחודית, לשמר את הסטטוס־קוו ביהודה ושומרון.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ', כמו ילד שגילה צעצוע חדש ואינו יכול להרפות ממנו, מיהר אמנם לחתום על צו לקיצוץ כמה מיליונים מהמיליארדים שמעבירה ישראל לרשות. יחד עם עמיתיו לממשלה, הוא גם שלל משר החוץ הפלשתיני, כעונש על הקמפיין המדיני שמנהלת נגדנו הרשות, את תעודת האח"ם שלו, ובכך דן אותו לתור ממושך במעבר הגבול. אבל אל דאגה - כפי שקרה בעבר, התעודה תוחזר במהרה לבעליה, גם אם בהיחבא ובאין רואים.

אפילו סמוטריץ', הסמן הימני בממשלה, נשמע פתאום כמו יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, כשהצהיר כי ניתן יהיה לשתף פעולה עם הרשות אם זו תמלא אחר הסכמי אוסלו. פתאום הפך הסכם אוסלו בעיניו למצפן שלפיו יש לנווט את מדיניותנו.

אבל סמוטריץ' אינו העניין - הרי רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט הניחו לו לדבר גבוהה, אבל בפועל דאגו שההחלטות שתתקבלנה נגד הרשות תהיינה נעדרות כל משמעות מעשית בשטח. ובכל מקרה, עם כל הכבוד לשרים ולממשלה, זכות המילה האחרונה שמורה כתמיד למערכת הביטחון. בכיריה הזדרזו להזהיר בשבוע שעבר מפני קריסת הרשות וקראו לסייע לה להחזיק מעמד, כי הרי אם זו תקרוס - ישתרר כאוס ויגבר הטרור. ברשות הפלשתינית יכולים, אפוא, להיות רגועים.

צריך להודות שלשימור הסטטוס־קוו ביהודה ושומרון, ובכלל זה להמשך קיומה של הרשות הפלשתינית, יש היגיון ואף תמיכה נרחבת בתוככי המערכת המדינית, בזו הביטחונית וגם אצל הפלשתינים. בממשלה יש כאלו המאמינים כי שימור המצב הקיים יאפשר - לאט אבל בטוח, דונם אחר דונם ובית אחר בית - לקבע את הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, ולהפוך מהלך של התנתקות או היפרדות לבלתי־אפשרי. כל זה - בלי הכרזות דרמטיות שתעוררנה עלינו את קצפם של האמריקנים. אלו מבינים היטב מה קורה בשטח, אבל מעדיפים להשלים עם המצב בקריצת עין ולא להתעמת עם ישראל, או לתמוך בה ובכך לעורר עליהם את רוגזם של הערבים.

במערכת הביטחון מאמינים ששימור הססטוס־קוו, כמו גם קיומה של הרשות, יבטיחו שביום מן הימים ניתן יהיה לחדש תהליך מדיני - לא ברור עם מי ועל מה - אבל תהליך מדיני נתפס אצל רבים במערכת הביטחון כמילת קסם שיש בה להבטיח עתיד טוב יותר, שקט ורגיעה.

ולבסוף, גם הפלשתינים לא מעוניינים בשינוי, כי זה עשוי להביא למהלך מדיני כמו תוכנית טראמפ, שהציעה להם מדינה - אך דרשה מהם לוותר על החלומות והפנטזיות.

וכך, בדילמה שבין מדינה מקוצצת לבין השתלטות אפשרית של חמאס על השטח, מעדיפים הבכירים הפלשתינים, היונקים מעטיניה של הרשות, לדבוק בסטטוס־קוו, בתקווה שיום אחד יתחולל הנס שהם מחכים לו כבר 100 שנה.

אלא שלסטטוס־קוו יש גם חסרונות. קשה יותר ויותר לקיימו, מחיר התחזוקה שלו נמצא בעלייה מתמדת, ולבסוף - יש לחזק בו לא רק את הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון, אלא גם את הזהות הפלשתינית ואת אתוס המאבק שמקדמת הרשות הפלשתינית, ושיקשו בעתיד על הפלשתינים לרדת מעץ גבוה זה שעליו טיפסו.

אז מה בעצם רוצה מדינת ישראל? להבדיל משר כזה או אחר, או מבכירי מערכת הביטחון - לכך עדיין אין תשובה. ובניגוד לעבר, שבו נהגנו ליטול את גורלנו בידינו, היום אנו מניחים לגורל לקבוע את עתידנו.