כשהחלטנו להזמין ארוחה מ"פקין צהלה", עוד לפני שהצצנו בתפריט, טעם המנות כבר הגיע אל בלוטות הטעם שלנו. המסעדה הממוקמת בשכונה הצפונית, היא זן נדיר יחסית בנוף המסעדנות התל אביבי שמשתנה לאין קץ, ופועלת כבר יותר מ-40 שנה במשכנה סמוך לצומת הפיל. במשך שנים היא נחשבה ללהיט, כיאה לייסודה אי שם בישראל של שנות השמונים, שיא פריחתן של המסעדות הסיניות בסטייל אמריקאי מוגזם. אלה, ששימחו מאות אלפי ילדים בסירופ אדום מתוק כמטבל לגיטמי לאגרול ובננה מטוגנת ספוגת שמן לקינוח. וגם עוגיות מזל אם התמזל מזלם.
ולכן, ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, ו-וואלה, הלכנו לשם ברצון רב. כשנתקלנו בתפריט העצום והמפורט של המסעדה, נוכחנו שהוא בכל זאת עבר במהלך השנים התפתחויות וגיוונים וכולל גם תפריטים שלמים של מנות ראשונות, מרקים ועיקריות מהמטבח התאילנדי והיפני, כמו נודלס, מנות קארי, סושי, מרקים ואפילו תפריט לרגישים לגלוטן.
חייבים להודות, כיאה למסעדה אסייתית, הלכנו לאיבוד בתפריט וביקשנו מהנציג הטלפוני (הנחמד עד מאוד!) המלצה לשלוש מנות עיקריות מהמטבח הסיני: צמחונית, עוף ובקר. ללא היסוס נשלפו שלוש המנות הנבחרות בעיניו, וגם אורז משני סוגים: לבן מאודה ומטוגן.
מסעדות אסייתיות נכנסות ככל הנראה בין שלוש האופציות הנפוצות ביותר לטייק אווי, יחד עם פיצה והמבורגר. בדרך כלל מדובר בבחירה בטוחה בכל הנוגע לאיכות המשלוח: אין סכנה לקבל לחמניה ספוגה וקרועה או צ'יפס מסמורטט, וגם לא גבינה קרה כקרח או תוספות קמצניות. ככה גם במקרה של "פקין צהלה". מבחינת האריזה – אין חדש תחת השמש. אותן קופסאות קרטון עם פתיחה עליונה, צ'ופסטיקס בניילון וניחוחות מגרים. האוכל הגיע חם. לא סתם חם, רותח. הפתעה נעימה מאוד בהתחשב במרחק בין המסעדה הצפונית למשכננו במרכז-דרום תל אביב. ולא פחות חשוב – המנות היו פשוט עצומות.
למנת עוף נבחר עבורנו עוף באננס ושקדים. נתחי העוף (חזה ככל הנראה) טוגנו במה שנקרא "מעטפת פריכה", טרם ההכנסה לרוטב המתוק-חמוץ שהכיל חתיכות אננס ובצל. מעל הכל פוזרו שקדים מולבנים קלויים. זאת מנה כל כך צפויה, וכל כך טעימה ומספקת, למרות הגודל אי אפשר היה שלא לסיים אותה וכמובן להוסיף אורז לבן לרוטב שנשאר בתחתית הקופסה.
מנת הדגל של המסעדה, כך לפי הנציג, נבחרה עבורנו כמנת הבקר – נתחי בקר בחצילים ברוטב חריף-מתוק. חריף לא היה שם, אבל מדובר באחת המנות היותר מתוקות, להוציא קינוחים כמובן, שיצא לנו לטעום. המנה מזכירה קצת את ה"צ'אזה" המוכרת במסעדות אסייתיות כמו ג'ירף. היא הכילה הרבה מאוד בשר שנעשה מצוין ולא היה צמיגי כמו שלעתים קרובות קורה בנתחים דקים. החצילים היו מוצלחים, רכים ולא ספוגים בשמן. הרוטב הכיל בעיקר מייפל ככל הנראה, ומעל פוזר בצל ירוק שקצת איזן את כל הסיפור. המנה טעימה, אבל המתיקות מכבידה ובאמת אי אפשר לאכול ממנה הרבה, גם עם אורז לבן מתחת. אז כיאה לאוכל סיני בטייק אווי, היא נשמרה במקרר וחוממה היטב במיקרו למחרת.
האורז המטוגן אגב, היה מיותר גם מבחינת הכמות, אבל גם מבחינת הטעם שהיה בעיקר של רוטב כלשהו על בסיס סויה שבו האורז הוטבע.
המנה הצמחונית שלנו נקראה צ'או מיין, איטריות ביצים מוקפצות עם כרוב, נבטים גזר ופלפלים – והיא נבחרה למנה המוצלחת בארוחה. הנודלס היו עבים ורכים והירקות נותרו פריכים. את הכל עטף רוטב, איך לא מתוק-חמצמץ-פיקנטי, עם טעם חזק, מאוד חזק, אבל טעים.
את הארוחה סיימנו מפוצצים ועם הרבה מתוק ומלוח בפה, אבל גם עם נוסטלגיה נעימה ומספקת. בפקין לא מתחכמים, וכנראה שגם קצת תקועים מאחור, אבל עושים אוכל טעים ומנחם – בטח בימים כאלה. ובפעם הבאה, יהיה גם אגרול בסירופ אדום, ואולי גם בננה מטוגנת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו