זאת אחת המסעדות הכי מדוברות בחיפה - פייר, אנחנו התאכזבנו

לפעמים אני מרחם על שפים. באמת. בא בנאדם, משקיע את כל הנשמה והכישרון במסעדה, משתדל שכל פרט בה יהיה מושלם, ואז קורה בה משהו שמשבש לחלוטין את כל חוויית האכילה. למשל, כששני סועדים מזמינים יחד שתי מנות עיקריות אך אלה מגיעות לשולחן בפער של 20 דקות - טעים או לא טעים, זו כבר לא השאלה. אבל עוד נגיע לזה.

עכשיו לקצת היסטוריה ומורשת קולינרית מקומית: את מסעדת ראסיף 33, שנפתחה בחיפה לפני שנתיים וחצי, מוביל השף חמודי עוקלה, שהפך מאז השתתפותו בריאליטי "משחקי השף", למעין סלב ופרזנטור של המטבח הערבי-שאמי. עוקלה אינו מזן הכוכבים הפורחים לרגע, והתפרסם רק אחרי שצבר ניסיון בשנים שבהן עבד במסעדות איכות בתל אביב. אחרי "משחקי השף" קיבל את מסעדת "מגדלנה" של השף זוזו חנא בצומת מגדל, והצליח שם מאוד. אחריה עבר למסעדה האיטלקית "איטליאנו דה לה קוסטה" בחיפה, וגם בה עשה חיל. אחר כך נדד צפונה לעכו, שם פתח את הבר הקולינרי סאמא, שגם בו קצר שבחים.

התפריט במסעדה, השוכנת ברחוב הנמל בעיר התחתית, מחולק לפתיחים, מנות ראשונות קרות, מנות בינוניות ועיקריות. הוא הונח על שולחננו, אבל רק מקץ עשר דקות של המתנה בהן לא זכינו לקבל אפילו קנקן מים למרות שהגענו בשעת צהריים לוהטת, המלצרית סוף סוף חזרה אלינו. אלא שאז התברר ששכחה את הטאבלט שלה. היא נעלמה שוב לעשר דקות, וחזרה, שוב, בלי הטאבלט, אבל עם נכונות לקבל הזמנה. כשראינו שזה המצב, מתוך חשש לאבד אותה שוב, הזמנו מראש את כל המנות שבהן חפצנו: לחם טאבון (35 שקלים) סביצ'ה (79), טרטר דג ים (76), דג בחמאת לימון (119) וסטייק סינטה (159).

בשלב מסוים סבלנותנו פקעה

אחרי המתנה לא קצרה הגיע הלחם, שהתגלה כפיתה תפוחה ולוהטת, מעט חרוכה מדי לטעמי, אך ניכר בה שהרגע נשלפה מהתנור. לצדה הופיעו צלוחיות של מסבחה, זיתים סוריים ומטבל חצילים עם תוספת של ממרח חריף. זה היה נחמד מאוד, אבל גם קצת מכשיל; הרי ברור שסועדים המגיעים מורעבים יתנפלו על הפיתה החמה והמסבחה ויטרפו אותם בהתלהבות. האם זה באמת הדבר הנכון במסעדה המבקשת להעלות את המטבח הערבי-שאמי למחוזות הפיין דיינינג? בכל זאת, לא באנו לכאן כדי לאכול לחם וחומוס, משובחים ככל שיהיו.

קנקן המים, אגב, טרם הגיע שולחננו, למרות בקשות חוזרות ונשנות. למעשה, יחלפו לא פחות מ-20 דקות תמימות לפני שתגיע אלינו המנה הבאה.
וזו הורכבה, שימו לב - מטרטר דג ים, שהונח על שכבה של יוגורט, עם לימון כבוש, אריסה, עלים ירוקים וסומק. למעלה היו פירורים המכונים כאן "קראמבל" של פלאפל. הניסיון לשדך במנה אחת מרכיבים רבים הוא תמיד סוג של הימור. כאן הוא נכשל.

השכבות, שלא התחברו זו לזו, הרגישו כמו ערימה של תעלולים קולינריים שכל אחד מגיע מעולם אחר ונדחף לקדמת הבמה כדי למצוא חן. הכשל העיקרי היה בפירורי הפלאפל, שהיו ספוגי שמן וניחוחות טיגון - כך שבמקום הרמוניה התקבלה צרמוניה.

אחר כך הגיעה הסביצ'ה. נתחי הדג, כנראה מוסר ים, נעטפו בעלים קעורים של חסה מסולסלת והוגשו לצד קערית של וויניגרט בזיליקום לטבילה. מבחינה הנדסית, המבנה היה מורכב ואפילו מרשים, אבל השורה התחתונה שלו הייתה חמיצות עזה ובלתי מאוזנת בעליל. זו המלכודת הראשונה של כל סביצ'ה, שבה דווקא נתחי הדג, השומניים והתפלים, אמורים לרסן במעט את שאר המרכיבים. פה זה לא קרה, וחבל.

המנה הבאה שהונחה על השולחן הייתה נתחי הדג בחמאת הלימונים השרופים - מה שזה לא יהיה. לפחות כאן מדובר בלימון ולא ביוזו, אותו פרי הדר קוריאני מפונפן ששפים כל כך אוהבים להתהדר בשמו, על כל נגזרותיו – ויניגרט יוזו, ריבת יוזו וכו'. הם בושלו עם חסת ליטל ג'אם וקונפי שום, אבל המנה בכללותה הייתה נטולת כריזמה. רק עלעלי הליטל ג'אם (חסה צרפתית מתקתקה, מעין הכלאה בין לבבות קיסר לחסת חמאה) הפתיעו לטובה.

בדקות הבאות ליוויתי במבטי את מנת הסינטה, שהייתה האחרונה שהזמנו. ראיתי את הנתח הצלוי כשיצא מהפס החם במטבח והועבר לבר הקדמי. שם, נחתך לפרוסות והונח בצלחת עם תפוחי האדמה. הברמן הניח את המנה המוכנה על הדלפק, וצלצל בפעמון, אבל איש לא הגיב. זה לא רק מרגיז, מדובר גם בשגיאה מקצועית. מפני שבכל דקה של המתנה, הסטייק, שצריך להיות מוגש חם ועסיסי, מתקרר ומתייבש.

בסופו של דבר האחמ"ש עבר ליד הבר במקרה, גילה את הסטייק והחיש אותו לשולחננו. הספיק ביס אחד כדי לגלות שהוא נחרך קצת יותר מדי מבחוץ, והיה מעט ספוגי מבפנים.

בשלב הזה סבלנותנו פקעה. אחרי יותר משעה של ישיבה באפס מעשה והמתנה מורטת עצבים, שמתוכן אכלנו בפועל אולי רבע שעה, כל מבוקשנו היה לעזוב את המקום. ביקשנו שיארזו לנו את הסטייק, ויצאנו. במסעדה שבה מחיר של ארוחת צהריים לזוג יכול לטפס בקלות ל-500 ₪, מותר לצפות שהרמה, מכל הבחינות, תהיה גבוהה הרבה יותר.

ראסיף 33, רחוב הנמל 33, חיפה