מאז החלה מלחמת חרבות ברזל לפני למעלה מחודש, גילויי האנטישמיות ומעשי הוונדליזם נגד עסקים ומוסדות יהודיים וישראליים ברחבי העולם מרקיעים שחקים ומעוררים דאגה רבה באשר לבטחונם של אזרחים גם מחוץ לגבולות הארץ.
אחד מבתי העסק שחוו לאחרונה מתקפה אנטישמית וקריאות לחרם הוא בר המיצים בבעלות ישראלית Tamar Juice Bar שנמצא בשכונת Bed - Stuy בברוקלין בניו יורק, שבארה"ב.
"המקום נפתח ביוני האחרון ואנחנו בסך הכל חמישה חודשים בעסק", מספרת לנו רעות לוי שמנהלת את הבר יחד עם שותפתה מיכל מועלם. "אני ומיכל גרות בשכונה בד סטאי בברוקלין. אני גרה פה ארבע שנים ומיכל שנה. רצינו להביא לשכונה בר מיצים שמשקף את הטעמים של ישראל ואת הווייב הישראלי, כשקהל היעד שלנו היו אנשים שגרים פה בשכונה".
יום לפני שבת השחורה בתאריך 7 באוקטובר, הגיעה לוי לחתונה של חברים בעיר טבריה בישראל וביום שלמחרת התעוררה לזוועות. לניו יורק היא חזרה בתאריך 16 באוקטובר. "כשחזרתי הרגשתי שדברים פה ממש לא לטובתנו כיהודים, אז החלטתי שאני לא מכניסה שום פוליטיקה לחנות, כדי שלא יחרימו אותי", היא מספרת ומוסיפה שהדבר היחיד שעשתה בהקשר הזה היה לפרסם בעמוד האינסטגרם הפרט של פוסטים שתומכים בישראל. "'חברה' שלי, שגם גרה פה בשכונה ועוקבת אחרי (באינסטגרם) החליטה שהיא הולכת לרסק לי את העסק והעלתה פוסטים שקראו להחרים אותו", היא מספרת.
מה עשית כשגילית את זה?
"ביקשתי ממנה להוריד את השם של העסק והיא לא הורידה. שעה אחרי שהיא העלתה (פוסט), הגיע אליי לחנות מישהו שהתחיל לצלם. שאלתי אותו אם הוא צריך משהו ואז הוא פשוט יצא עליי שאני ציונית והתחיל להגיד לאנשים ברחוב לא לקנות ממני כי אני 'יהודיה גזענית'. נכנסתי לחנות, נעלתי את עצמי בפנים והתקשרתי למשטרה שהגיעה אחרי שהוא כבר הלך".
שם זה נגמר?
"אחרי שלוש שעות הגיעו שבעה פעילים פרו-פלשתינים שבדיוק חזרו מהפגנה. הם עטו כאפיות וכובעים עם כיתובים בערבית. הם נכנסו לבר ואמרו: 'אה, זה עסק ישראלי' - כאילו נתנו הרגשה שהם יודעים שאנחנו פה - ואז יצאו בלי לקנות כלום".
נשמע מלחיץ.
"מאוד. התקשרתי לחבר טוב שלי, עומר קפלן, והוא בא לחנות להיות איתי כי פחדתי להיות פה לבד, ואז הוא העלה פוסט בקבוצה של 'ישראלים בניו-יורק' על מה שקרה. ביומיים הראשונים (אחרי התקרית) ממש פחדתי לבוא לפה. הורדתי את הכל התמונות שהיו לי בחנות שקשורות לישראל, פחדתי אפילו להגיד לאנשים שאני ישראלית כי הרבה שואלים אותי מאיפה המבטא".
לשמחתה של לוי, יומיים לאחר מכן כבר הגיע החיבוק מצד הקהילה היהודית והישראלית. "ישראלים לא הפסיקו לבוא לפה ונתנו לי כל כך הרבה ביטחון. מישהו התקין לי מצלמות אבטחה בחינם בחוץ ובפנים", היא מספרת. "אנשים לא הפסיקו לקנות ולתמוך בנו, אפילו באו להתנדב בחינם כדי לעזור לנו פה".
את עדיין מרגישה את החרם?
"כרגע אני מרגישה ש-95% מהלקוחות שמגיעים באים רק כדי להראות תמיכה ורק כמה אנשים בודדים מהשכונה מגיעים. אם לא הייתה לנו את התמיכה הזאת, יש מצב שהיינו צריכות לסגור. אנחנו מקבלות גם לא מעט תרומות בהמשך לכתבה שהתפרסמה עלינו (בגוף תקשורת בחו"ל), אז אנחנו מעבירות הלאה את המעשה הטוב ומביאות אוכל ושייקים לתחנת המשטרה לידינו".
התמיכה והתרומות מגיעים רק מיהודים?
"בינתיים כן".
והיום את מרגישה בטוחה?
"אני מרגישה הכי בטוחה פה והכי גאה להיות ישראלית, אבל כן מרגישים אווירה מתוחה מאוד. לצורך העניין, אפילו החלפתי את השם שלי באובר כי נהגים ביטלו לי נסיעות וזה מלחיץ לעלות על רכב עם נהג שהשם שלו רומז על מוצא ערבי".
למרות התקריות והמצב הרגיש והנפיץ, לוי מוסיפה ומספרת שהיא ומיכל דווקא בחרו לתלות מחדש את השלטים בשפה העברית שהורידו עם פרוץ המלחמה מתוך פחד למשוך תשומת לב. "אני עדיין לא מרגישה בנוח לדבר עם אמריקאים על המצב בארץ כי אנשים פה באמת קיצוניים ומסוכנים. אני פשוט מעדיפה לשמור על פרופיל נמוך", אמרה לוי והוסיפה באותה נשימה: "אבל אם מישהו ישאל מאיפה אני, בגאווה אני אגיד שאני ישראלית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו