יש רק עניין אחד שעליו ישראל הראשונה יכולה להסכים עם ישראל השנייה: שבכדורגל יש גם ישראל השלישית והרביעית, והיא חיה ובועטת לשער בליגה ג' - הקאסטה התחתונה בחשיבותה של הכדורגל הישראלי.
העונה החדשה של "ליגה ג'", סדרת הדוקו עטורת המחמאות של היוצר והבמאי רובי אלמליח, עלתה אמש למגרש כדי לשחזר את העונה המרגשת והמצחיקה ההיא, ולפי הפרקים הראשונים ששוחררו לביקורת - היא עושה את זה, גם אם לא כל הסיפורים אחידים ברמתם.
אלמליח מצליח להעביר גם בעונה הזו איך בישראל השלישית החלומות והיום־יום מסתפקים במועט: שם לא נלחמים נגד הגמוניה כלשהי, לא על מינויים לבג"ץ ולא על כן או לא ביבי - נלחמים על הישרדות בעלי קבוצות מתוסכלים, אפסנאים שמכבסים בבית את בגדי השחקנים, וגזברים של קבוצות במגזר שעוברים עסק־עסק בכפר והופכים כוסות טיפים כדי לראות כמה שקלים תרמו לקופת הקבוצה.
היה נחמד לעבור אתמול משריקת הסיום של רגעי ההכרעה במגרשים עמוסי הצופים של ליגת העל אל תמונות היציעים הריקים מהמגרשים המתפוררים של "ליגה ג'" - ולקלוט באיזו מציאות אחרת מתקיים אותו ענף אהוב.
בעוד רמת הכדורגל לא באמת קריטית לרמת הסדרה, "ליגה ג'" היא סך הסיפורים האנושיים שמרכיבים אותה. בעונה הזו עולים בהרכב: כוכב העונה הקודמת אבי פרץ, מאמן מכבי שדרות, שממשיך לחלום על ליהנות ולהתפרנס מהאהבה הגדולה שלו; שחקן רכש חדש בדמות שלומי אביסדריס - חלוץ בית"ר ירושלים לשעבר שהואשם בסחר בסמים ומגיע להפועל צפת; השופטת ספיר (לא ברמן) בוסקילה, לסבית שובת לב שחולמת על הכרה מעולם השיפוט ומאמא שלה; ראש עיריית צפת, שבנה קבוצה חדשה בעיר, וכל רפליקה שלו כאילו נלקחה ממערכון "רמת הוד" ב"ארץ נהדרת"; וחלוץ העבר עבד רבאח, כיום מאמן־שחקן עראבה שמתמודד עם אין תקציב ויש אלימות. בעונה הזו נראה שאלמליח קיבל החלטה נכונה והפנה זרקור מיוחד לאלימות במגזר הערבי דרך עיני קבוצות הכדורגל שלו.
צמד המורים מהכפר עראבה, שמנסים להחזיק את הקבוצה באפס תקציב כדי לאפשר לנוער מסגרת וכדי להוריד את רמת האלימות, מציגים את המלחמה בנושא החשוב דרך זווית קצת אחרת.
גם בעונה הזו מה שירתק למסך את אוהבי הכדורגל, אבל לא רק אותם, הוא גודל הלב לעומת חוסר המודעות של רוב הדמויות: למרות תנאי המחיה העלובים, הצורך בהשלמות הכנסה ושחקנים עם כרס - "ליגה ג'" ממשיכה להביא לנו את המאמנים, המנהלים ושדרי הקווים, שמתייחסים לקבוצתם ברצינות כאילו היו פסע מעלייה לליגת העל.
"ליגה ג'" היא דוקו לא פשוט לעשייה - מדובר במסמך שמתהלך על הקו הדק שבין לאהוב את מושאי הסיקור שלו לבין לצחוק איתם ועליהם בו בזמן. כבר מהפרק הראשון הלב יוצא אל האנשים שמנסים בכל כוחם להחזיק את קבוצות כרעי התרנגולות הללו, אך גם כשהיוצרים צוחקים איתם, הם לא עוברים את הגבול ולועגים להם.
כשמאמן צפת מכנס בחדר ההלבשה את שחקניו לפני משחק קריטי ומקרין סרטון מוטיבציה מהטאבלט של הילדים שלו, הקריינות הפומפוזית של הסרטון שכאילו נלקחה מ"לב אמיץ" פוגשת את מבטי ה"מה אני עושה כאן?" של השחקנים. המצלמה של אלמליח מבינה שהיה כאן רגע הומוריסטי, ורק נותנת לקסם שבו לקרות.
אלמליח כמעט לא מתערב בנרטיב הסיפורים - הוא נותן למציאות לקריין אותם. במשחקים המכריעים הוא נעזר בשדרני הרדיו ובמגישי תוכניות הרשת של הליגות הנמוכות, שגם הם משחקים בליגה ג' של תקשורת הספורט וחולמים לעשות את זה כמו המקצוענים.
לסיכום: "ליגה ג'" מוכיחה שגם אם החיים נותנים לך לימונים רקובים, אפשר לעשות מהם אחלה לימונדה.
ליגה ג', כאן 11
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו