בשלב זה, כשאנחנו נתונים עמוק בתוך העונה הרביעית והמשמימה של "חתונה ממבט ראשון", אין מנוס מלקבוע שבכל הנוגע למחויבות לתהליך - ניכר שהנשים הן אלה שיוצרות את הקושי. זה אמנם מייצר חומרים נהדרים לטור הזה ('חתונעמי', למי שרק הצטרף), שספק אם היה מצדיק את קיומו לו היינו צופים פעמיים בשבוע באופרציה מתפקדת, ולא בתאונת הפגע וברח שהיו בן ומנור, נניח. ועדיין, פרט אולי לאחת או שתיים מהן (עינת, הפתעת לטובה; ניצן - עוד נגיע אליך), אנחנו חוזים במה שנראה כניסיונות כנים מצדה הזכרי של משוואת הקשרים של "חתונמי", בעוד הנשים, ובכן, הן בעיקר מערימות קשיים. שזה מטורף, כי מה בסך הכל דורשים מהן? התמסרות טוטאלית לפורמט מופרך לחלוטין, שמציב אותן מתמודדות עם אדם זר שנוכחותו נכפתה עליהן, בלב שעות צפיית השיא של הערוץ המסחרי המצליח בישראל? נו, באמת.
באדיבות קשת 12
בהכל אשמה, כמובן, מעיין. היא זו שיצרה את מומנטום מערכות היחסים שלא קורות הלכה למעשה. מאז עלתה יחד עם עומרי על המטוס לסיישל, כל ההתנהלות שלה מרגישה כאילו שמחת החיים, הנכונות להתאהב וכמובן הנאיביות נשאבו ממנה, לטובת פרצוף שכולו עגמומיות וואנזי דינוזאור שהיא מסרבת להסיר. איפה היא ואיפה זו שמלמלה לעצמה לכל אורך הפרקים הראשונים של העונה "אני לא מאמינה שאני הולכת להתחתן מחר", כמו מנסה לשכנע את עצמה בדבר שאינו מוחשי כלל ובכל זאת הולך לקרות. ממש כפי שעשתה האחיינית של כותב שורות אלה, רק שבמקרה שלה מדובר בהמתנה לטאבלט, והיא בת חמש. משהו השתנה מאז שהשניים הללו שבו מירח הדבש בסיישל, אומרים לנו בפרק הזה, ואנחנו עונים - תרגעו, כבר בסיישל הצפייה בהם הרגישה כמו בהייה בצבע מתייבש על קיר.
בסוף הפרק היא תגיד לעומרי שהיא דווקא רוצה "את זה". עומרי יהיה מבסוט כי הוא הצליח סופסוף לחלץ הצהרת כוונות מינימלית מהזרה שדרה עמו וגם כי הוא הצליח לשכנע את כולנו שהוא רופא שיניים, כשלמעשה הוא מבלה את רוב זמנו במכוני קעקועים ובבהייה במסך. למה אתה יושב על המחשב כל הזמן, עומרי? יש לכונן A שלך דלקת חניכיים?
וזה מביא אותנו לקארין, שזהו יומה ה-433 תחת מעטה איפור כבד, אותו היא מסרבת להסיר, לפחות עד שהצאצא שתביא עם איתמר (היא לא) יגיע לגיל מצוות, או עד תום צילומי השער לכתבת המגזין שתקבל, בה תעשה שיימינג לאיתמר ותגלה לנו שכל הזמן הזה הוא למעשה היה הסולן של התקווה 6. בתחילת הפרק היא מקשקשת משהו על מזוודה שהיא עדיין מחזיקה באוטו, כפי שעושה כל רעייה טרייה למעשה, למקרה שתרצה לברוח באמצע הלילה מביתו של בעלה, בפעם החמישית שהוא ישמע בריפיט את "סיגפו". על הדרך היא מתבאסת על החבר ליברמן, שירד על הלבוש שלה והצביע על פרט שכולנו שמנו לב אליו כבר מזמן - והוא העובדה שקארין, ובכן, לא עושה דבר בבית. כדרכה, היא תנסה ליצור מהעניין מריבה, איתמר ילך להתקלח ולאחר מכן יצלם את עצמו עצוב מתוך מה שנראה כתא מאסר חשוך. מסמך אנושי מרתק.
אגב תא מאסר חשוך, ניכר שכך רואה ניצן את הבית של מנו, אליו עברה אך אתמול ומאז לא הפסיקה להתלונן על התקרה המתקלפת ועל כך שמדובר ב"דירה של בנים". מנו, אדם שימלמל לעצמו "הכל טוב" גם אל מול קטעי ארכיון של מלחמת העולם השנייה, אומר שמבחינתו לא אכפת לו שהיא תתלה עציצים או השד יודע מה זה שהיא רוצה ממנו, ומנסה לארגן מועבט עם החבר'ה לליל חמישי. ניצן, כמובן, פחות מתחברת לקונספט של "ישיבות פיצה ועישונים", ומנו מפגין חלוקת קשב נדירה, בין התעלמות מוחלטת מהרמיזה של ניצן ובין החלקה ימינה ושמאלה בטינדר. חבל, מנור דווקא הייתה זורמת.
אבל לא הכל שחור בממלכת "חתונה ממבט ראשון". כי בתוך סבך מערכות היחסים הכושלות ברמות משתנות, מסתתר לו זוג אחד שבינתיים מראה סימנים חיוביים. אנחנו מדברים כמובן על לירון ועינת, צמד שמתנהג, מה אתם יודעים, כמו שני אנשים נורמטיביים שמנסים להכיר אחד את השני. איזה קונספט! העניין הוא שאין ממש מה לכתוב על זה וזה פחות טוב לנו. שיהיה לכם בהצלחה, זוג אנשים ממש בסדר שאתם. בפעם הבאה תשתדלו יותר, אולי תקבלו יותר זמן קריאה.
