"חתונה ממבט ראשון": מאץ' בטינדר זה לא היסטוריה!

על שלושה חוקים אפשר לסמוך בחיים: כל הדברים נעים אל סופם, בסוף כל עלייה ממתינה ירידה, ומאחורי כל דרמה שמוכר לנו פרומו לפרק הבא של חתונמי מסתתר כלום ושום דבר גדול. לא יותר מאירוע מינורי ונטול משמעות, שנופח יתר על המידה על ידי עורכים מחושבים וקרים.

הפעם היה זה סיפור פגישתם הקודמת של מנו וניצן. מה בדיוק קרה שם, בין שני הרווקים התל-אביביים הללו? מה היה שם, באותו מאץ' טינדר מסתורי? האם רקדו כבר את ריקוד האוהבים, בטרם נעלם לו מנו אל עולם רוחות הרפאים שמותיר אחריו בעולם זה נשמות מאוכזבות וכעוסות? ומה הסיפור עם החברה הכי טובה של ניצן? ומדוע היא רואה עצמה ראויה ליותר זמן מסך מאחיה האהוב והכריזמטי של קארין בערב כלולותיה?

ספוילר: כלום לא קרה. פשוט כלום. סביר להניח שהיה שם איזה מאץ' לא משמעותי, אולי שיחה שלא הגיעה לשומקום. אתם יודעים, טינדר. בטח לא הקליף האנגר שהחזיק אותנו באוויר במשך ימים שלמים, ממתינים להבעת פניה של הכלה המזועזעת כשתראה למי היא נישאה פיקטיבית. איפה הקרינג' שהובטח לנו? מה שכן היה שם דווקא זה זוג די נבוך, וכלה שמגיבה לקשקוש הטלוויזיוני שמסביבה בפאסון ששובר את סטנדרט ההתמסרות של כלות התוכנית (שעיצבה העונה יותר מכולן דווקא מעיין, היכן שלא תהיה).

"אל תדאגי, יהיה כיף", אומר מנו לרעייתו בשיחת ההיכרות ביניהם, ומנסה למעשה לנחם את עצמו בהלווייתו שלו. "אני נחה, רק כדי לא להקיא עליך", אומרת לו ניצן במכונית, בטרם תתבאס במלון על ירח הדבש באי החלומי שהונחת עליה על ידי הפקת התוכנית. "אוף", היא תוסיף לרטון. "ממש רציתי למצפה רמון". כן, מנו. אין ספק שכיף זו ההגדרה של מה שמחכה לך.

ובינתיים, בעולמם המשונה של קארין ואיתמר, ניכר שהצד הגברי במשוואה מתחיל להבין שזמן המקלחת שיוקצב לו ליתר ימיו מסתכם בזמן המסך של עומרי ומעיין בארבעת הפרקים האחרונים. בכל זאת, זה לא קל לקארין לתחזק את שריון הרובוקופ שפיתחה לעצמה שיגן עליה מהעולם, והיא זקוקה לזמן התארגנות שכולל לפחות שלוש שעות של פחחות וצבע לפני כל מפגש עם אור יום.

איתמר, שכל רצונו היה להדליק נר ראשון של חנוכה, מוצא את עצמו חווה פוסט-טראומה שהותירו בו הזמנים הקצובים שנאלץ לעמוד בהם בטירונות - תקופה לא קלה עבורו. אתם יודעים, כי הוא היה ילד שמן, כפי שהזכירה לו קארין רק יומיים לפני שהחלה לתזז אותו בביתו שלו ולהקציב לו דקות התארגנות ומקלחת. שעת הת"ש של איתמר מבוזבזת על הסתגרות והפנמה של חלום הבלהות, סליחה, הסיטואציה בחיים שאליה הוביל את עצמו, ואת סופה הוא מקדיש לקריאה בגוגל על אודות עולם האיפור והנקבוביות, כדי לחקור את פשר ההפרעה שאליה נישא. הימור שלנו: עד סוף החג איתמר ידליק לבדו את כל נרות החנוכייה ויצית את עצמו.

ולבסוף בגזרת מנור ובן, ניכר שהשניים הולכים ומפנימים את מה שלנו לקח בדיוק פרק אחד להבין: אין בין השניים האלה כל התאמה. היא עודנה נחושה להתיישב עימו ביפו העתיקה והאותנטית שהיא כה אוהבת לתצפת עליה מהחלון. הוא, ובכן, כל מבוקשו הוא תאורה ברחוב ונוף לאיקאה. "בחיי, אני לא מבין מה שמו אותי עם האישה הזו?", הוא נראה תוהה לעצמו ב-99 אחוז מהסצנות בכיכובו בפרק זה.

"שתדעו שבחיים האמיתיים אני לא ככה, כבוי", הוא אומר בשלב מסוים, ובתרגום ספציפי מאוד לשפת טור זה: "רק כשאתם פה. ולידה". מנור שמה לב להתרחקות של בן, ומנסה לפצוח בריב באוטו.

"מישהו יושב עליך עם אקדח לרקה?", היא מדבררת לרגע את הפנטזיה שלה, והשניים מסיימים את הערב מפזזים בסלון לצלילי דודו טסה או ליתר דיוק - מנור מפזזת בעוד בן בודק מיילים, משל היה שני שמבלה עוד בוקר על חופי הים היפים של סיישל. אם הם אלה שבחרו את השיר לרקוד לו ואם מדובר בבדיחה אכזרית במיוחד של עורכי התוכנית, המסר לא עובר לנו מעל לראש. "אני לא רואה איך אני הופך את זה לאהבה", מצטט בן את השיר שנכפה עליו, ומתעלם לגמרי מהשורה המדויקת מכולן: "עדיף כישלון מפואר".