"הרגשתי שאני כלום, שאני לא רצויה ושכאילו לא מאמינים לי", היטיבה גל גברעם לתאר בגרון חנוק מדמעות את תחושותיה לאחר חזרתה מתחנת המשטרה.
"אני מבינה למה לא הלכתן להתלונן", הוסיפה גברעם, "אני מבינה ומצטערת בשבילכן", אמרה. אני אוסיף ואומר שלעתים גם הגשת תלונה וחיטוט של שעות בזיכרונות מודחקים ומשתקים, לאו דווקא ייתן לך את ההרגשה שדואגים לך, או שמה שעברת מזיז משהו למישהו. כך הסקתי לאחר שהעזתי להתלונן על האונס שעברתי בגיל שמונה, ושנוכחתי לדעת שהוא לא מספיק מעניין את הציבור.
View this post on Instagram
הייתי שם, כמו גל גברעם, כמו נשים רבות מספור. הצפתי את כל הזיכרונות שהכתימו את חיי ואת לבי; היסיתי את כל הפחדים והחששות, רק כדי לשמוע את השאלה "למה לא התלוננת עד עכשיו?".
הייתי שם, מול החוקרת, שצפתה בי רועדת לאורך שעתיים, בלי להציע לי אפילו כוס מים.
הייתי שם, נדרשת לפרט בפרטי פרטים את מה שעבר עלי, להיזכר בכל הדברים הכי שטוחים והכי חודרניים שקרו, רק כדי לקבל את ההרגשה שכל מה שעברתי זה מילים על דף. אז מה אם הייתי נערה פגועה, שמספרת על ילדה פגועה, שפורקת סוד גדול פי כמה ממשקל גופה. במקום להרגיש הקלה, הצטערתי על שהגעתי לשם בכלל.
הייתי שם, במקום הכי בודד בעולם, הודפת במאמץ את ההתמודדות הבלתי פוסקת שנכפתה עלי, רק כדי להיתקל בחומת ביורוקרטיה שמאשימה את הקורבן.
אחרי שנתיים, הייתי עוד תיק שנסגר בשל חוסר ראיות ועניין לציבור; זכרתי בשבילם את צבע החולצה שלו ואת הריח, אבל עבורם הייתי סטטיסטיקה, לפני ואחרי ועכשיו.
***
אני לא גל גברעם. לא השתתפתי בתוכניות ריאליטי עתירות רייטינג ואין לי חצי מיליון עוקבים באינסטגרם. יש לי את הפריבילגיה לעבוד במערכת עיתון שמאפשרת לי לספר את הסיפור שלי מעל במה זאת, ואני אסירת תודה על כך, ולו רק בשל האופציה שמישהי אחת בלבד תרגיש פחות לבד בעקבות הקריאה. מישהי אחת, מבין אינספור נשים, נערות וילדות בישראל, שהן לא גל גברעם ולא עובדות ב"ישראל היום" וקולן לא נשמע, ואולי גם לא יישמע, אפילו אם הן תלכנה להתלונן.
התוקף שלי הוא לא שי אביטל. הוא לא סוכן דוגמניות מצליח, הוא לא מפורסם, הוא לא רווק הולל, והוא לא מעניין את גיא לרר, חיים אתגר או את גיא פינס. יכול להיות שהוא לא מעניין אף אחד, חוץ מאותה נערה או ילדה שעל הכוונת שלו עכשיו.
נותר לי רק לקוות שבזכות העובדה שמדובר בפנים מוכרות, משהו יזוז אצל הגורמים הרלוונטיים; לקוות שהרעש שעשו כתבות התחקיר הכואבות לא ייפול שוב על אוזניים ערלות; שהווידויים המצמררים של כל הנפגעות שהעזו לדבר בלי שאף אחד יבטיח להן שזה יועיל להן במשהו, יחלחל לתודעה של כולנו; שהעוצמה של הפרשה המזעזעת הזאת תחמיר את החוק נגד התוקפים שבטוחים, ויש להם סיבות טובות לחשוב כך, שהחוק כלל לא חל עליהם, או שמא הם פטורים מלציית לו.
***
האונס שלי כנראה לא מעניין את המשטרה ואת "הציבור", אבל אולי בזכות החשיפה הזאת מישהי תרגיש קצת פחות פחד או אשמה. כי גם אני הייתי שם ומאז אני שם כל יום ומאז עוד אינספור נשים היו שם גם. אבל לא משנה כמה זה מרגיש אטום ומפחיד ובודד, חשוב שתדעו שאף אחת מכן לא לבד.
*המאמר מובא בלשון נקבה, אך מתייחס לשני המינים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו