באופן מעניין, השנה הלא פשוטה שעברנו כולנו הייתה דווקא אחת הטובות שידע ענף הטלוויזיה המקומי. גם בזמן הקורונה סדרות רבות המשיכו להצטלם, והישיבה (או אם נדייק - ההסתגרות הכפויה) בבתים גרמה לתוצר הטלוויזיוני הישראלי לככב ולזכות בתשומת לב יתרה. בשנה המורכבת שעברנו, הפכה הטלוויזיה להרבה יותר מהסחת דעת, או תוכן מרצד על מרקע שנועד להעביר איתנו את הזמן מסיום יום העבודה וארוחת הערב אל חיקה של מיטה חמימה. בהעדר מפגשים חברתיים ובצילה של אחת התקופות המעורפלות שידענו, הפכו תכניות וסדרות הטלוויזיה שלנו לעוגני שפיות. שגרירים של שפיות בתקופה בה הכל הרגיש מטורף והעתיד היה לוט בערפל.
בכלל, התוצר הטלוויזיוני המקומי רק הולך ומשתפר מזה שנים, מייצר עוד ועוד שחקניות ושחקנים מצטיינים וסדרות שנמכרות לפלטפורמות הסטרימינג הכי גדולות בחו"ל. בהתאם, לאחר הרבה זמן שהוא לא הזיז לאף אחד יותר מדי, טקס פרסי הטלוויזיה השנתי שהתקיים היום (ראשון) וישודר הערב מושך עניין יותר מבדרך כלל.
בטקס, כידוע, יוענקו פרסים למי שהעומדים מאחוריו רואים לנכון. אבל היות ואנחנו כבר יודעים מה קרה שם ולא לגמרי מסכימים עם התוצאות, הגיע תורנו לשבח את האנשים והיצירות הבולטים של השנה החולפת.
להלן הזוכים שלנו בשמונה קטגוריות מרכזיות, ואמן שנתברך בעוד הרבה שנות יצירה טלוויזיוניות כאלה. אתם יודעים שמגיע לנו.
שחקנית ראשית בסדרה קומית
הזוכה במציאות: נועה קולר
הזוכה שלנו: דנה מודן
זה לא שקומדיית המצבים הישראלית (ז'אנר שהתחיל להבין את עצמו במקביל לנפילתו בארצות הברית) חסרה שחקניות קומיות נהדרות בשנה החולפת. לקרן מור, אורנה פיטוסי ותיקי דיין יש בהחלט טענה לגיטימית לכתר. וכן, בסופו של דבר זו הייתה השנה של נועה קולר, השחקנית והתסריטאית המפורגנת ביותר השנה - ודי בצדק, יש לומר. "חזרות", הסדרה שכתבה, הפכה בתוך שבועות ספורים מאז עלייתה מסוד שמור למביני עניין לכדי סדרת להיט שכולם מדברים עליה - מכל הסיבות הנכונות (לפחות בהתחלה). למען האמת, כל השחקנים בה הבריקו, מאגם רודברג דרך איתי תורג'מן וכמובן הפרטנר לכתיבה ולמשחק ארז דריגס. אבל קולר כבשה את לב הקהל כשגילמה מצד אחד אישה חזקה ומוכשרת ברגע הפריצה המקצועי שלה, ומצד שני דמות שלא פחדה להתבזות ולחשוף את הצדדים הפאתטיים שיש בה ובכולנו. במילים אחרות, הגורל היה חקוק באבן והיינו מאוד מופתעים אם פרס השחקנית, כמו תואר המאמי הלאומית על שם נינט טייב, לא היה הולך השנה לנועה קולר.
אבל בתוך כל היסטריית קולר, יצא ששחקנית נהדרת אחרת נדחקה הצידה. דנה מודן של "ככה זה" מאוד מזכירה את דנה מודן של "אהבה זה כואב" מעשור וחצי לפני כן. יתכן מאוד שזה קשור לפרטנר ששב לשחק עמה, אסי כהן, ולעובדה ש"ככה זה" באמת מרגישה כמו "אהבה זה כואב" - גרסת הפיכחון שבא עם הגיל. גם כאן מודן היא צלע נשית שווה באיכותה לזו הגברית של כהן. וממש כמו אז (או בעונה הראשונה של "ככה זה"), מודן לא מנסה להתייפייף או להתחנף. היא מציגה אישה בוגרת, צינית, נטולת פנטזיות הוליוודיות על רומנטיקה נצחית. היא מעשנת הרבה (גם אחרי שבילתה יום שלם בסדנת גמילה), חרדה למרחב הפרטי שלה ולא נותנת לעצמה להיסחף אחר שותפה לחיים. כי ככה זה, אהבה זה כואב וכל זה, ומי שיודע את זה לא נסחפת בקלות. וכל זה קורה מבלי להזניח את האיכויות הקומיות הדקות, שבוקעות בין חרכי הציניות והחשדנות.
הדרמה הקומית הטובה ביותר
הזוכה במציאות: "חזרות"
הזוכה שלנו: "ככה זה"
נכון, מעטות הן הסדרות שיצרו כל כך הרבה באזז ושהיה סביבן כזה קונצנוס סביב איכותן כמו "חזרות". מה שהתחיל כדרמה קומית כמעט נטולת אפיל על עולם התאטרון, התגלגל עד מהרה לכדי אחת הסדרות המוערכות והאהובות בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית - כן, עד כדי כך, וזו לא הגזמה. היא גילתה למי שעוד לא הכיר את נועה קולר וארז דריגס, הולידה את איתי תורג'מן מחדש ונתנה לאגם רודברג את אחד התפקידים היפים והמורכבים בקריירה שלה. אם היא לא תשוב לעונה נוספת זה ייחשב פספוס אמנותי, אפילו אמירתי, מצד סדרה שיוצריה מצאו עצמם מצליחים בענק - ואז עומדים במרכז סערה תקשורתית עצומה. פוטנציאלית - מסדרה על זוגיות, נאמנות ותאטרון "חזרות 2" יכולה להיות סדרה שמספרת, בעלילתה כמו בסיפור הרקע שלה, את אופי התקופה.
אז כן, "חזרות" לקחה כי זו הייתה השנה שלה. אבל ממש כמו במקרה של נועה קולר, גם כאן אנחנו מצדדים ב"ככה זה" המלוכלכת יותר, זו שלא מתביישת להראות "את כל האמת בפרצוף" מבלי לנסות לעטות על המציאות פילטרים של אושר. דינמיקת היומיום של אסי כהן ודנה מודן ממשיכה גם לעונה השנייה של הסדרה, שהגיעה שלוש שנים אחרי קודמתה, המוצלחת לא פחות. במקום בו "חזרות" מסתיימת בסוף טוב (לפחות תסריטאית), "ככה זה" נחתמת בטעם מעט חמוץ-מתוק. אולי קצת מריר. כמו הדמויות הראשיות שבה. היא לא מבטיחה האפי אנד ונשארת עם הרגליים על הקרקע עד הרגע האחרון, וזה הופך אותה - אם לא מרגשת אז לפחות מאוד נאמנה לחיים האמיתיים.
השחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה
הזוכה במציאות: שלום אסייג על "מאנייכ"
הזוכה שלנו: אביב אלוש על "שעת נעילה"
סדרה נוספת שיצרה שיח רב סביבה היא "שעת נעילה". אפוס מלחמת יום הכיפורים ששודר גם הוא ב"כאן" עשה לא מעט רעש השנה - לא מעט בשל עלויות ההפקה שלו, הקאסט המרשים שלו ויצירת הדיון הציבורי סביב נזקי אותה מלחמה ארורה ונושא פדויי הקרב. אבל חלק גדול מהשיח סביב "שעת נעילה" עסק גם בבעיותיה התסריטאיות, לצד אי דיוקיה ההיסטוריים. הדמויות פלקטיות מדי, אמרו מקטרגיה, הדברים לא קרו במציאות כבר שהוצגו בסדרה, אמרו מי ששרדו את התופת. וכן, לצד פריטה על נימי הרגש ותאור מצמרר של תחושת חוסר האונים והחידלון של רגעי הקרב היו גם קטעי משחק, טקסטים ומהלכים עלילתיים, שאיך נומר זאת בעדינות? היו פחות מאידיאליים. אבל על דבר אחד קשה להתווכח. וזה על העובדה שאביב אלוש, כבר מזמן לא שחקן צעיר שצריך להוכיח את עצמו, בכל זאת שוב עשה זאת כאן, התגלה בפעם המי יודע כמה כשחקן דרמטי ענק.
זה לא שלא ידענו את זה קודם. אפילו בתפקידיו הקלילים יותר, נניח ב"להיות איתה", היה קל לזהות את הכישרון הענק שלו. אבל דמותו של סגן יואב מזוז, הקצין האסרטיבי והכריזמטי ב"שעת נעילה" ואופן גילומו אותה, שיקפו את ישראל ההרואית אך הזחוחה של טרום סתיו 1973 באופן מציאותי באופן שורט. התהליך הטראגי שלהם מקביל - מהאופוריה של אחרי ששת הימים ועד לפצעי המלחמה, הפיזיים והנפשיים, ולהתפכחות הקשה. מדובר בתצוגת משחק מרשימה במיוחד של השחקן, שהיה צריך לדבר עליה הרבה יותר מאשר על התקרבותו לדת או אי אילו אמירות שסיפק בראיון.
תוכנית הריאליטי הטובה ביותר
הזוכה במציאות: "מאסטר שף"
הזוכה שלנו: "נינג'ה ישראל"
נכון, בזמן שידורה זה היה נראה כאילו היא נמתחת על פני שש שנים. וכן, קטעי הריקוד והמוזיקה שבה היו נראים מעט מאולצים, בין כל הכושר הזה. אבל "נינג'ה ישראל" עשתה לעולם הכושר הישראלי מה ש"כוכב נולד" עשתה למוזיקה בישראל: היא הוציאה מקהלים רבים את הנינג'ה הפנימי שלהם, שינתה לא מעט תפיסות גוף ויתכן מאוד שבעתיד עוד נראה את השפעותיה על דור הצעירים שצפה בה, החליט שפיתוח כושר חשוב כמו לא מעט תחומים אחרים בהתפתחות האישית והושפע באופן ישיר משמות שמזוהים עם חתירה אמיצה למטרה ואופטימיות, כמו יובל שמלא וגיל מרנץ.
.jpg)
תוכנית הדוקו רילאיטי הטובה ביותר
הזוכה במציאות: "חתונה ממבט ראשון"
הזוכה שלנו: ובכן, "חתונה ממבט ראשון"
יש ערכים שהגדירו את תקופת הסגר הראשון של הקורונה: הסדרה "טייגר קינג" של נטפליקס, "נער הברכות" דקל וקנין, פרופסור יורם לס. בין כל אלה בלטה גם "חתונה ממבט ראשון", או "חתונמי" בלשון העם, שזכתה לנתוני צפייה מצוינים ולבאזז אינסופי בתקופת שידורה, וגם קצת אחריו. בדיוק מה שיוצרי ריאליטי רוצים בו. כמובן שהעובדה שבני ובנות ישראל, כמו יתר העולם, נסגרו בבתים וצרכו כל טיפת תוכן שהם יכלו להניח את העין עליה סייעו לכך לא מעט, אבל לא רק.
הפעם האקדמיה העניקה את הפרס לריאליטי הנכון ביותר, שגרם לכל האחרים לרצות להפוך גם הם לשיחת היום בארוחת השישי המשפחתית שלכם, כמו גם עם החברים בבר (או בזום). בעונתה השנייה הצליחה "חתונמי" לקבץ אליה מספר ליהוקים בלתי נשכחים, זוג מנצחים חביב למדי בדמות דניס והדר וגם צירופים הזויים במיוחד. כאלה שגם אם בסוף לא יצאה מהם זוגיות גדולה, לפחות סיפקו לנו זיכרונות ריאליטי משובחים. כן, דובי ואריק. אנחנו מדברים עליכם, ובעיקר על החיקוי הנהדר שהביאה לעולם המנצחת בקטגוריה הבאה.
תוכנית הסאטירה הטובה ביותר
הזוכה במציאות: "ארץ נהדרת"
הזוכה שלנו: "זהו זה"
אם הייתה אי פעם שנה בה הזכייה של "ארץ נהדרת" הייתה צפויה וראויה, הרי שמדובר בזו. המתחרה הראשית שלה בקטגוריה, "גב האומה", ירדה מהמרקע, ו"היהודים באים" אמנם סיפקה כותרות רבות ודיון ציבורי, אבל לא הצליחה להכתיב סדר יום או לייצר שיח סביב מערכונים. "ארץ נהדרת", לעומת זאת, המשיכה לעשות את מה שהיא עושה נהדר כבר כמעט 18 שנים, וזה לזקק את תמצית הישראליות לכדי קטעי סאטירה ומערכונים שרק הולכים ומשתפרים עם השנים.
זה לא שהמציאות לא עזרה לה קצת - בכל זאת, בחירות רביעיות בתוך שנתיים הן כר יצירה פורה לכל תוכנית סאטירה. אבל לצד חיקויי הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, מולי שגב ואנשי "ארץ" לקחו את זמן המסך היקר שהן זוכים לו מדי שבוע והקדישו אותו השנה לאמירה בוטה, קשה וחדה - גם אם לפעמים זה בא על חשבון הצחוקים בבית. בלטו במיוחד השנה מערכון מסיבת הרווקות המצמרר, מערכון המטרידנים העומדים בתור וכמובן, גולת הכותרת הקומית של השנה הזו, מונולוג מלחמת האחים של שאולי, שהיה לקלאסיקה מיידית והוא בערך הדבר היחיד שייזכר מעוד ליל בחירות נטול מנצחים ברורים.
ועדיין, נראה שאחרי כל כך הרבה זכיות, יכלו חברי האקדמיה להעניק את הפרס השנה למישהי אחרת. חדשה-ישנה, ששבה למרקע אחרי היעדרות של כמעט שלושה עשורים ועשתה את הבלתי ייאמן – להתקבל חזרה בחן. וזה לא עניין של מה בכך, בים של רימייקים שעולים בשנים האחרונות ורק עושים עוול למקור. במקום בו תכניות אחרות ששבו מן המתים אכזבו ונדמו ארכאיות, החבר'ה של "זהו זה" הצליחו להשתלב בטבעיות בנוף הסאטירה המקומי. גם אם הם לא סיפקו קלאסיקות כמו פרק הדרדסים ו"סיפורים לשעת לילה מיותרת", או דמות אייקונית כמו הבאבא בובה - למוני מושונוב, אבי קושניר, דבל'ה גליקמן וגידי גוב עדיין יש כימיה טבעית ונדירה ביניהם שעושה טוב על הלב. אם חשבתם שהחזרה של "זהו זה" הייתה מוגבלת רק לטעמי נוסטלגיה - חשבו שוב.
השחקן הראשי בסדרה קומית הטוב ביותר
הזוכה במציאות: אסי כהן
השחקן הקומי שלנו: ערן זרחוביץ'
פעם, ממש בראשיתה, "ארץ נהדרת" הייתה התוכנית של טל פרידמן. בקאסט עתיר כוכבים וכישרונות על, הוא זרח מעל כולם, הפציץ בחיקויים שכולנו זוכרים עד היום והכניס פניני לשון לז'רגון הישראלי בקצב שקשה היה לעקוב אחריו. אחרי כמה שנים היה זה אסי כהן, אצולה קומית בשלב זה, שהלך והפך עם כל ליברמן או שאולי לכוכב הבלתי מעורער של התוכנית. ושוב - זה דבר שלא קל לעשות, כשלידך יורים תותחים כמו מריאנו אילדמן, אלי פיניש או יובל סמו, בשנים האחרונות, לא מעט גם בשל העובדה שכהן כבר פחות נוכח בתוכנית המערכונים הוותיקה - הבכורה הלכה למלך אחר. בעוד אודי כגן התאים לצוות כמו כפפה ליד וגם תמיר בר השתלב בקאסט בטבעיות מרשימה, מי שאנחנו מחכים בציפייה דרוכה לראות את פניו על המסך הוא ערן זרחוביץ', שהבריק בעונות האחרונות יותר מכל חבריו המגה מוכשרים לפאנל.
רק תחשבו על כמות החיקויים והדמויות: נפתלי בנט, סמיון, מיכל דליות, כתב המשפט גיא פלג, רזי ברקאי, ההולוגרמה של פרס, יורם שפטל, ראובן מ"כמעט שבת שלום"... ואלה רק בשליפה. לאט אבל בטוח, ע.זרחוביץ' ביסס את עצמו כאחד הקומיקאים הגדולים שצמחו לנו כאן וחקיין מוכשר, לאחר שתירגם בהצלחה את היכולות הקומיות המופלאות שלו (וגם חלק מהדמויות) מתוכנית הרדיו המצוינת שלו ושל שרון טייכר למסך הקטן. ולגבי השנה הבאה - תמיר בר, אנחנו מצפים לראות את השם שלך במעלה הרשימה.
תוכנית האקטואליה הטובה ביותר
הזוכה במציאות: "מהצד השני" עם גיא זוהר
הזוכה שלנו: "אופירה וברקוביץ'" (ועדיין אזכור של כבוד ל"מהצד השני")
האמת היא שהלב שלנו רצה ללכת עם גיא זוהר. אחרי שעזב את "היום שהיה", התוכנית שהנחה בהצטיינות במשך שנים (וכעת מוגשת בחן רב על ידי טל ברמן), פנה גיא להצגת החדשות ממה שהוא קורא לו "הצד השני". התוכנית של זוהר עוסקת לא מעט בביקורת תקשורת ומציגה את הצדדים הפחות פוטוגניים של התחום בישראל. דבר אמיץ לעשות, יש להודות, בתעשייה קטנה כל כך, אבל גם שירות חשוב עבור מי שרוצה להבין את מערך השיקולים והאינטרסים מאחורי המידע שמוצג לנו ואשר מצופה מאיתנו לקבל כמובן מאליו. בעידן שמהווה ממש את תור הזהב של מושג הפייק ניוז, חשוב שתהיה תוכנית כמו של גיא זוהר שתזהיר ותצביע על הבולשיט שלפעמים מוכרים לנו. זוהר וצוותו אכן זכו בפרס השנה וכאמור, הם אכן ראויים לו. אבל לא רק הם.
כי בעוד "מהצד השני" היא בחירה של הלב, הראש אומר משהו אחר. אם נשים דברים על השולחן - מעטות התוכניות היום, אפילו לא מהדורות החדשות, שיצרו סביבן יותר עניין, משכו אורחים מעניינים יותר וחשוב מכך - הוציאו מהם אמירה אומללה שהיוותה את הסערה התקשורתית הבאה, כמו שעשתה התוכנית "אופירה וברקוביץ'".
• מה ששלהם: השערוריות הגדולות של אופירה וברקוביץ'
אולי אלה המנחים, שנתפסים שוב ושוב על ידי אורחיהם הפוליטיקאים כנון-עיתונאים עממיים ולא חדים מספיק. אולי זו משבצת השידור שגורמת לשליחי ציבור להרגיש קצת יותר מדי בנוח. ואולי זו השפה התכל'סית של אסייג וברקוביץ' שגורמת לפוליטיקאים להזיע ולנוע בחוסר נוחות בכיסא המרואיין - מצב אידיאלי לפליטת הצהרות בעייתיות שיוצרות משבר יח"צני של ממש בשניה שהן נאמרות. קשה לדמיין תוכנית אחרת שהייתה מסוגלת להוציא מצחי הנגבי את ה"חרטא" המפורסם או ממירי רגב איום מפורש על המראיין שלה. אחרי שנתפשו כצמד משוחרר ולא רציני מדי (וברגעים רבים בתוכנית הם אכן עדיין כאלה), אופירה וברקו היו הספקים הרשמיים של רוב הכותרות ופליטות הפה הבעייתיות של שליחנו בכנסת. לדאבונן של התוכניות הממוסדות יותר, מסוג "פגוש את העיתונות", "עובדה" או "אולפן שישי".
