אהבה ושנאה - מדובר ברגשות מנוגדים. אחד נחשב לחיובי ונחוץ, בעוד האחר נודע כשלילי ומזיק. אז תגידו, ברור שעדיף לאהוב ולהיאהב ולא לשנוא ולהיות שנוא, אבל בני אדם הם חיות משונות. במציאות, שנאה היא רגש הרבה יותר שימושי ונפוץ.
רוב האנשים שונאים יותר מאשר אוהבים. למעשה, אנו ניזונים מהשנאה - היא מתדלקת אותנו מבפנים. שנאה עוזרת לנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו ביחס למישהו אחר. אנחנו יכולים לשנוא אנשים כי הם לא מוסריים כמונו, לא ערכיים כמונו, לא פטריוטים כמונו, או אולי חושבים אחרת ומתנהגים שונה מאיתנו. ואם הם גם רוצים להרוג אותנו - זה בכלל עילה לשנוא חזק יותר.
במקרה שלנו, מדינת ישראל, אנו מוקפים באויבים שמעוניינים להרוג אותנו. סדרת הדוקו "אויבים", שיצרו ירון ניסקי ודני ליבר, סקרה לאורך שלוש עונות את הנבלים הכי מאיימים שעברו בשכונה - סדאם, ערפאת, חומייני, נסראללה, חמינאי, נאצר, קדאפי ואחרים. כל אחד היה וולדמורט של תקופה מסוימת וקיבל פרק, אך הרשימה איננה שלמה ללא הנבל הגדול מכל.
בעקבות 7 באוקטובר צמח יחיא סינוואר להיות נבל היסטורי, בממדים של היטלר ופרעה. כשחוסל חילקו בקלאוות בחדרי מדרגות ומזגו ערק באולפני החדשות. כל כך שונאים אותו, שבדומה למסורת הרעשן למשמע שמו של המן הרשע, גם בעת הגיית שם סינוואר נוהגים ישראלים להצמיד לשמו מילת גנאי; לדוגמה, סינוואר הנאצי, הפסיכופת, המפלצת, רוצח ההמונים, אדריכל הטרור ועוד ועוד.
בבת אחת הפך סינוואר לנבל הכי גדול, ושנאה בממדים כאלה צריך לתחזק מדי פעם. אז "אויבים" המשיכה במסורת הגלוריפיקציה לדמותו של סינוואר, ובפרק ששודר אמש בכאן סיפרה לצופיה איך חמק מתחת לרדאר, רקם מזימות, נכשל ולמד, ולפני שעלה לגיהינום הספיק להרעיד את כל המזרח התיכון.
ולחשוב שעד 7 באוקטובר סינוואר אפילו לא היה שווה פרק ב"אויבים". עוצמתו של הנבל הספציפי הזה היתה יכולתו לנצל את חולשותינו. את העובדה שהיינו עסוקים בלשנוא זה את זה, עד שלא הבחנו מה סינוואר מתכנן עבורנו מתחת לאף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו