בילי בוב ת'ורנטון עייף, וקשה לו להסתיר את זה. "בדיוק סיימתי סיבוב הופעות של חודשיים וחצי עם הלהקה שלי", הוא אומר בחיוך מלא סיפוק. "נתנו לי לנוח יומיים, ומייד הטיסו אותי ללונדון לראיונות. משם הטיסו אותי לכאן, ללוס אנג'לס, כדי לעשות ראיונות נוספים, ומחר אני טס לניו יורק כדי להתראיין לטלוויזיה. אז אפשר לומר שזו תקופה די מתישה".
אתה חוגג 70 בשנה הבאה, אבל נראה שאתה ממש לא מוריד את הרגל מהגז. לצד העבודה שלך בקולנוע ובטלוויזיה, אתה ממשיך להוציא אלבומים עם הלהקה שלך ולצאת לסיבובי הופעות ארוכים ותובעניים. מאיפה האנרגיות? הרוקנרול עוזר לך להישאר צעיר?
"!Oh, yeah", עונה לי ת'ורנטון במבטא הדרומי המפורסם שלו. "לא כולם יודעים זאת, אבל אני בעצם גדלתי בעסקי המוזיקה. התחלתי לצאת לסיבובי הופעות בגיל 16, וזה הדבר האחד שתמיד עשיתי. למשחק הגעתי רק בשלב מאוחר יותר, וגם בזה התאהבתי. אבל אתה יודע, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס - הם עדיין עושים את הדבר שלהם, והם הרבה יותר זקנים ממני. אז אני פשוט מקווה שאוכל להיות כמוהם. תודה שאתה שואל, דרך אגב".
אף שת'ורנטון היה בוודאי שמח להקדיש את כל שיחת הזום שלנו לקריירה המוזיקלית המרשימה (והלא מאוד מוערכת) שלו, פגישתנו מתקיימת לכבוד עלייתה לאוויר של "לנדמן", דרמה סבונית מדוברת ומבדרת מאוד, שמתרחשת על רקע עולם קידוחי הנפט של טקסס.
את הסדרה, שעונתה הראשונה עולה היום בפלטפורמת ה־VOD של HOT, יצר לא אחר מטיילור שרידן - התסריטאי־במאי הלוהט ביותר בתעשייה, ומי שאחראי ללהיטים כמו "ילוסטון", "טולסה קינג", "הלביאות", "ראש העיר של קינגסטאון", "1883" ועוד. ת'ורנטון מככב בה בתור טומי נוריס, איש נפט ותיק ומנוסה שאמון על התיאום בין העובדים הקשוחים והחסונים שקורעים את עצמם ומסכנים את חייהם בשטח, לבין מונטי, הבוס הגדול והעשיר של חברת הנפט, שמגולם בידי ג'ון האם ("מאד מן", "פארגו").
דמי מור, שחזרה לאחרונה לכותרות בזכות תפקידה המהולל ב"יופי מסוכן", מגלמת את קאמי, אשתו של מונטי, ודמויות נוספות בסדרה כוללות את אלי לרטר, האקסית הסקסית וחסרת הגבולות של טומי, ואת קיילה וואלאס, עורכת דין צעירה ודעתנית שמצטרפת לחברה ושמאלצת את טומי ללמוד כמה טריקים חדשים.
"עשיתי הופעת אורח קצרה ב־'1883', אחת הסדרות האחרות של טיילור", מספר ת'ורנטון כשאני שואל אותו כיצד התגלגל לתפקיד של טומי. "וכשפגשתי אותו בפרמיירה של הסדרה הוא אמר לי שהוא כותב משהו במיוחד עבורי. אני חושב שהוא התכוון לכתוב את הסיפור הזה גם ככה, אבל כשהוא פגש אותי, נפל לו פתאום האסימון והוא הבין שאני האיש שהוא מחפש".
זה מאוד מחמיא, לא? כבר קרה שכתבו תפקיד במיוחד בשבילך?
"כן, אבל זה באמת לא קורה לעיתים קרובות. בעיקרון, אני לא אוהב לשחק דמויות שרחוקות ממני ושאינן דומות לי. כמו שאני רואה את זה, אם מישהו רוצה לעשות סרט על בחור ישראלי כמוך, נניח, עדיף שהוא יביא בחור ישראלי לשחק אותו, ולא אותי, כי סביר להניח שבחור ישראלי יעשה את זה טוב יותר ממני. אני תמיד מנסה להישאר בתוך האזור הטבעי שלי. זה נכון שגילמתי כל מיני סוגים של דמויות במהלך הקריירה שלי, אבל תמיד יש בהן חלקים ואלמנטים שלקוחים ממני.
"מפעם לפעם, כמו במקרה הנוכחי, התפקיד אפילו נכתב עבורי. לדעתי אלה הסיטואציות שבהן אני מגיש את ההופעות הטובות ביותר שלי. נניח בסדרה 'גוליית', שבה גילמתי עורך דין בלוס אנג'לס. אם באמת הייתי עורך דין בלוס אנג'לס, ככה בדיוק זה היה נראה. ואותו הדבר ב'לנדמן' - אם הייתי איש נפט במציאות, אני מניח שהייתי עושה את העבודה שלי בדיוק כפי שטומי עושה אותה".
"הקהל רעב לזה"
טיילור שרידן הוא השם החם ביותר בעולם הטלוויזיה בשנים האחרונות, ובאופן נדיר, נראה שהסדרות שלו מצליחות לדבר לחלקים נרחבים מאוד של הקהל האמריקני. מה הסוד שלו לדעתך?
"קודם כל, אני מסכים לגמרי. טיילור מצליח לקלוע לטעם של רוב רובה של אמריקה. בניו יורק ובלוס אנג'לס אמנם אוהבים אותו קצת פחות, אבל אפילו שם כבר מתחילים לחבב אותו ולא כולם הייטרים.
"למה הוא מצליח? כי הוליווד הפסיקה לעשות סרטים על בני אדם, והקהל רעב לזה. אנשים רוצים לראות סיפורים על עצמם, וזה מה שטיילור עושה. כמה סרטי גיבורי על ושוברי קופות עם אפקטים כבר אפשר לראות? אני חושב שהגענו לנקודה - גם בעקבות הקורונה וגם בעקבות כל החיכוכים הפוליטיים שיש באמריקה - שהצופים קודם כל מחפשים סדרות על בני אדם ועל מערכות יחסים אנושיות. מובן שיש בסדרות האלה גם רמות נוספות. למשל ב'לנדמן' הכל מתרחש על רקע עסקי הנפט הקשוחים והמסוכנים - אבל העיקר זה האנשים. העיקר זה הקשרים והיחסים ביניהם".
הזכרת את הסדרה "גוליית", שבה כיכבת. עשית גם תפקיד בלתי נשכח בעונה הראשונה של "פארגו", כמובן. עכשיו אתה נותן עוד הופעה מצוינת ב"לנדמן". נראה שממש אין לך בעיה לשלב בין קולנוע לבין טלוויזיה.
"מבחינתי, התוצרים של נטפליקס, אמזון ויתר חברות הסטרימינג הם לא טלוויזיה. בעיני הם 'הסרטים החדשים'. הילדים רוצים לראות סרטים של מארוול, וזה בסדר. גם לא מעט מבוגרים, אגב. אבל הסדרות שעולות בשירותי הסטרימינג בעצם מאפשרות לך ליצור סרטים באורך של עשר שעות. כבר קרה לי בעבר שעשיתי סרט באורך של יותר משעתיים - ואז קיצצו לי אותו והוא יצא לקולנוע באורך של שעה וחצי. בסטרימינג זה לא קורה. גם אין צנזורה. אתה יכול לעשות דברים שאי אפשר לעשות בסרטים, אפילו אם הם מיועדים למבוגרים. יש זמן לפתח דמויות ולפתח סיפורים.
"בשורה התחתונה, אין כל הבדל בין איך שאני מרגיש כשאני עושה סדרה לאיך שאני מרגיש כשאני עושה סרט. אני ניגש לזה בדיוק באותו האופן. עבור 'לנדמן', למשל, ביליתי חמישה חודשים בטקסס וצילמנו שם עשרה פרקים. עשיתי כבר סרטים רבים שהצריכו ממני להיעדר מהבית למשך חמישה חודשים. מבחינתי זה בדיוק אותו הדבר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
