"יריבים" בדיסני פלוס: גרסה קלילה יותר של "יורשים"

סקס, כסף, פוליטיקה וטלוויזיה. אלה הן אבני היסוד שהסדרה "יריבים" בונה מהן את הטירה הכפרית הבריטית רחבת הידיים שלה, שבה צדים שועלים, סוגרים עסקאות מפוקפקות ומשחקים טניס בעירום. זוהי סדרה שמציגה את החיים הפרועים של האליטה הבריטית בשנות ה־80 במלוא תפארתם ושפלותם.

אין בסדרה הזאת כל רמז להומור בריטי מעודן או לאנינות טעם אוקספורדית. בדקות הפתיחה של פרק הבכורה, למשל, אנחנו מקבלים ישר לפרצוף סצנת סקס צעקנית במטוס קונקורד, שכוללת שימוש במטאפורות גסות לקליימקס מיני. זה מסמן את הטון לכל מה שיבוא בהמשך - בוטה, ישיר ובלתי מתנצל.

הרגל של "יריבים" לא יורדת לרגע מדוושת הגז. כך, למשל, מונטאז' הסיום של אותו הפרק מוקדש כולו לאביונות של כל גיבורי הסדרה - כל אחת יותר גדולה ויותר מוגזמת מהקודמת. למעשה, הכל גדול ומוגזם ב"יריבים": התסרוקות, הסיגרים, הפסקול, כריות הכתפיים וגם תצוגות המשחק של אנסמבל השחקנים המוכשר. היא לא לוקחת את עצמה ברצינות וזה חלק גדול מקסמה.

העלילה, למי שמתעקש, מתבססת על הרומן המצליח של ג'ילי קופר ומתרחשת באנגליה של שנות ה־80. במרכזה עומד עימות בין שני אויבים מרים - איל התקשורת התככן טוני בדינגהאם (דייוויד טננט) והפוליטיקאי ונער השעשועים המיוחס רופרט קמפבל־בלאק (אלכס האסל), שאמורים לייצג את המתחים המעמדיים והתרבותיים שליוו את העשור הסוער באי הבריטי: ערכים מול תאוות בצע, כסף חדש מול אצולה ותיקה, חדשנות מול מסורת.

את מסלול ההתנגשות הבלתי־נמנע הזה חוצות שפע של דמויות ועלילות משנה: עיתונאי שעזב את ה־BBC לטובת הכסף הגדול של רשת טלוויזיה עצמאית; אשתו השחקנית־לשעבר, שמחפשת ריגושים בשכונה; שתי בנותיהם התמימות, הנחשפות במהרה לצד המלוכלך והסקסי של עולם המבוגרים; מפיקת טלוויזיה אמריקנית שלא תדלג על אף מיטה בדרך להצלחה; ואפילו ראשת ממשלה אחת, שלמרבה הצער נותרת רק כקול חסר פנים מצידו השני של קו הטלפון.

גם אם "יריבים" לא מתרוממת לגבהים אינטלקטואליים (במיטבה היא מציגה גרסה עממית וקלילה יותר של "יורשים" ובשאר הזמן היא מספקת בידור יעיל כמו "מיליארדים", כשאת הלהג הפיננסי והמשפטי מחליפים בעיקר עכוזים חשופים), הרי שמעבר לכל תרסיסי השיער והסוודרים הצבעוניים אפשר להרגיש בהנאה הברורה והאותנטית של יוצריה להציב מראה מעוקמת לסנוביות הבריטית המאובנת, ולפרק אותה לגורמים שיחשפו כמה היא צבועה וריקנית.

עם זאת, במבט לאחור, שנות ה־80 של תאצ'ר נראות פחות בעייתיות מכפי שנזכרו. בהשוואה לבריטניה הנוכחית של קיר סטארמר, שאיבדה את זהותה לטובת פופוליזם פרוגרסיבי צדקני, התקופה ההיא מקבלת גוון כמעט נוסטלגי.

לא יודע מה איתכם, אבל אני מעדיף את הזיוף המוסרי שלי כשהוא מתבצע על ידי אנשי עסקים תאבי בצע בעניבות צעקניות, ולא על ידי המון מוסת ועטוי כאפייה, ששורף ברחובות את דגלי בריטניה וישראל. "יריבים" מציעה מבט ביקורתי אך חומל על תקופה שבה הצביעות לפחות היתה מלווה בסטייל ובהומור, ולא בקנאות עיוורת.

"יריבים" | דיסני+