"אלמוג, מתי זה הזמן שמחסלים איתך חשבונות? זה עכשיו? זה לא עכשיו?" התעניין רביב דרוקר, כשאלמוג בוקר העביר אליו את השידור אתמול, ברגע הקטן הזה שבין התוכניות של שניהם. "אתה יכול להתחיל", השיב לו בוקר והסמיק. זה היה מפגש מוזר בין שני עוגנים של הערוץ הגוסס, שני מגישים של תוכניות נטולות עתיד - אחד עדיין מנסה בציפורניו לשמור על המשבצת היומית שלו, בעוד האחר זינק על סירת ההצלה וברח מהספינה השוקעת בעבור חוזה מפנק אצל המתחרים, קשת 12.
בדיעבד, ניתן לומר שנטישת הטיטאניק היתה פחות דרמטית והמונית מזאת שמתרחשת לאחרונה בחדשות 13. בוקר הוא לא הראשון וכנראה גם לא האחרון; פרשנים כמו ספי עובדיה וצבי יחזקאלי, מגישים כגון תמר איש שלום ואורי קואל, כתבים, מבזקנים, מפיקים, עורכי מהדורות ותוכניות, הסמנכ"ל ואפילו החזאי - כולם עזבו. עם זאת, אין ספק כי במקרה של בוקר מדובר ביותר מ"כתבנו בדרום" של הערוץ. לאחרונה מילא אינספור חורים בלוח השידורים. במוצ"ש, לדוגמה, הגיש את מהדורת השבת, נוסף על תוכנית יומית שהוא מוביל כמעט מתחילת המלחמה.
כבר שנים מתפקד בוקר בתור הקול של הדרום, על כל המשתמע מכך. קול משפיע וחזק, גם אם הוא בדרך כלל חוזר על עצמו. אתמול, למשל, היה ברור שמתישהו יתמרמר בשידור ש"דין תל אביב אינו זהה לדין הדרום", והמשפט אכן נאמר בהקשר לתקיפת צה"ל בתימן. זה בדיוק מה שאלמוג בוקר מספק ומייצג - ואף אחד אחר לא. לכן קשת חטפו אותו אליהם (כדי שיחליף את תמיר סטיינמן שעובר להגשה).
בתקופה שבה לגור בדרום ולדווח משם באופן יומיומי זה לא מתכון לחיים יציבים, מומלץ למצוא בית חזק ויציב שיספק את הביטחון שהפוליטיקאים לא יכולים לספק. במקרה של בוקר: קשת 12.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו