באחד מפרקי "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" השוטרת, בגילומה של מגי אזרזר, אושפזה בבית חולים בעקבות תאונת דרכים קשה. איכשהו, עוד לפני שהפרק הסתיים היא כבר שחררה עצמה מהאשפוז, וחזרה מייד לעבודה - חבולה, כאובה ועם תומך אורתופדי סביב צווארה. כשגיבור בסדרת דרמה פועל ככה - זה מציק, אך נסבל. כשזה מתרחש בחיים האמיתיים - זה כבר נושא לדיון.
שבועיים אחרי שילדה בניתוח קיסרי, שלשום חזרה מעיין אדם כאילו כרגיל להנחות את תוכניתה השבועית, "חיים ומעיין" בקשת; מה שהדליק מאוד־מאוד את אשתי - ששבה לעבוד שלושה חודשים ושלושה שבועות אחרי הלידה, מרצון ולא מכורח. היא כל כך כעסה, שהיא נעמדה באמצע הסלון וצעקה על המסך בדציבלים של חדר לידה, מכיוון שרתחה על הדוגמה המעוותת שאדם נותנת לבנות ישראל.
ממש כמו שיר אלמליח, שהצטלמה בצאתה ממחלקת יולדות כשהיא זוהרת בשמלה קצרה ובעקבים, או מיכל הקטנה, שחזרה להופיע שבוע אחרי שהביאה חיים לעולם - כך גם מעיין אדם מסמלת את היוצא מן הכלל. כל אישה זקוקה לזמן הנכון עבורה, ולכן אסור לבקר אותה על החלטה כזו או אחרת; אבל לצד ההתרשמות מיכולותיה של אדם, דווקא חשוב להזכיר כי להגיש שעתיים של תוכנית בשידור חי שבועיים אחרי ניתוח קיסרי זה חריג בכל קנה מידה אנושי.
וסליחה על ההסגברה, אבל נשים צריכות הרבה יותר משבועיים כדי לחזור לעצמן, בוודאי לנוכח העובדה שאנו חיים בחברה שמקדשת אימהות ומשפחתיות ובו בזמן שאיפה להגשמה עצמית ולקריירה (ואם גברים היו מסוגלים ללדת - סביר כי היינו זקוקים ליותר מ־15 שבועות כדי להסתגל ולהתאושש מהשינויים הפיזיים והנפשיים שכרוכים בלידה).
כבר שנים מעיין אדם מנסה לנפץ תקרות זכוכית, ומדי פעם היא גם מצליחה. החזרה המוקדמת שלה, כמו סופרוומן שעושה את הבלתי ייאמן, גרמה לשותפה להגשה חיים אתגר לייבב בדמעות התרגשות. בהחלט מגיע לה פרגון על המאמץ, אבל בשובה לשגרה השוחקת היא בעיקר מציירת מצג שווא מסוכן, שלפיו לא באמת נחוצים 15 שבועות של חופשת לידה.
פחות משמונה חודשים חלפו מאז לידת הבת הקטנה שלנו, וגם אני וגם אשתי עוד לא הצלחנו לחזור לשגרה שהיתה לנו לפני כן (זאת אומרת, לתמרן נכון בין הורות לבין עבודה ולשדר לעולם שהכל קל וסבבה). כשמעיין אדם עושה כאילו זה אפשרי, גם אם רואים שהיא מתפוצצת מכאבים מבפנים - זה לא להיות מודל חיקוי, אלא בסך הכל להעמיד רף גבוה מדי עבור כל השאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו