הרבה דברים אנחנו מגלים שלא השתנו, אף שהבטיחו לנו שאחים אנחנו. אחד מהם הוא העובדה שהתקשורת הישראלית, ובמיוחד ערוצי הטלוויזיה, הם בעיקר מטרה נוחה לפוליטיקאים שמחפשים בכל זאת להישאר רלוונטים, במיוחד כשהם יודעים שזמנם קצוב.
הדבר הזה, אגב, משותף לפוליטיקאים מכל צידי הקשת הפוליטית. מי שלא מתיישר לפי האג'נדה המבוקשת - מייד זוכה למטר של גידופים והשמצות, עם גיבוי של כוח נוח'בה של הרשתות החברתיות: הבוטים הקנויים מהודו ומפקיסטן שמגלים בקיאות מפתיעה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית.
ניסים ואטורי הוא לא בוט, אבל האלגוריתם שמפעיל אותו לא מורכב במיוחד. כשצייץ שלא הופתע שחמאס צופה בערוץ 12, הוא לכאורה צייץ עובדה: אכן האויב שלנו צופה בערוץ הטלוויזיה המוביל בישראל, בדיוק כפי שוואטורי צופה בכל ערב ברשתות הטלוויזיה של האויבים שלנו, שמעבירים חומרים שקשורים בשחרור החטופים. אבל ואטורי לא תמים. הרטוריקה שלו נופלת על אנשים מלאי שנאה, שרק מחפשים לגדף כל מה שזז. בטח כשהוא מוסיף סימני קריאה, אולי העדות הכי טובה לאופי הרדוד של השיח.
ח"כ ואטורי נוטש ראיון באולפן חדשות 12 (ארכיון) // באדיבות חדשות 12
אל ואטורי ניתן להוסיף את הגרסה המתקדמת שלו, שלמה קרעי, שרק מאיים בסגירה של דברים מבוקר ועד ערב. אתם אולי לא זוכרים, אבל לקרעי יש עוד חלומות על סגירת התאגיד ועל שינוי שוק הטלוויזיה הישראלי. יכול להיות שהוא יצליח לבצע את המחטף, כי האופוזיציה בישראל לא רלוונטית וערוצי הטלוויזיה, לצערם, עסוקים בדברים חשובים הרבה יותר.
וזה לא שהמצב בצד השני טוב יותר. פוליטיקאים מהמרכז שמאלה מדירים רגליהם מערוץ 14. נכון, בדרך כלל התפקיד של השמאלן התורן הוא להגיע לאולפנים במודיעין כדי שיחבטו בו כמו בובת "נחום תקום", אבל מה ההבדל בין פוליטיקאים שפועלים כדי לפגוע בערוץ 14 לבין פוליטיקאים מהצד השני של המפה? ערוצי טלוויזיה חופשיים הם אחד מהמפתחות הכי חשובים לשמירה על העסק המתמוטט פה. חשוב שגם משרתי הציבור (עאלק) יזכרו זאת.
הדבר המנחם שאתם צריכים
"סרט בסנטר", שיצא לאקרנים רגע לפני שהעולם כפי שהכרנו השתנה, הוא בדיוק הדבר המנחם הזה שאתם צריכים לסוף השבוע הקרוב. אני אוהב את מה שקובי פרג' עושה. הוא לוקח את תל אביב ומפרק אותה טלוויזיונית, והפעם הוא מתמקד בדיזנגוף סנטר - המקום שעבור התל־אביבים והליברלים מחוצה לה סימן לאורך הדרך מרכז קהילתי ותרבותי, ועבור אחרים סימן את תרבות הצריכה ואת הריקנות התל־אביבית. אבל כמה מבנים בישראל החילונית אתם מכירים שמעוררים סביבם פולומוס כל כך נרחב? גם בתוך העולם המשעמם של הקניונים, הסנטר ידע לבדל את עצמו - אולי בכיעורו, אולי בייחודו, אולי באופיו, אולי בזכות בני הנוער שגדלו והתעצבו בין קירותיו, אולי בזכות קולנוע לב. מי יודע? מה שבטוח הוא שהקסם שלו שווה דוקו צנוע ומקומי.
פרג' מצליח לתאר נאמנה את המסלול שעשה המקום מאז הצטרף לתל־אביביות, אי־אז בשנות ה־70. אין תל־אביבי שאין לו זיכרון שקשור בסנטר. ובימים אלו, צפייה בדוקו הזה נראית כמו צפייה בסרט מדע בדיוני: הרי למי מאיתנו יש חשק לעשות שופינג או ללכת לקולנוע? בשורה התחתונה, זה סרט שכמו מזמין אותנו לחזור לנורמליות, שעוד נחזור אליה במהרה בימינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו