זהו אחד הסרטים התיעודיים הכי אישיים ומרגשים שתיתקלו בהם

שחקנים נוהגים לחשוף מידה מסוימת מחייהם כשהם מקדמים פרויקטים שונים שהם עובדים עליהם. זה יכול להיות איזשהו סיפור משעשע, אולי משהו שקשור לחיי המשפחה או אפילו סוד גדול. בשנים האחרונות החשיפה אפילו התעצמה, הודות לפופולריות הגדולה של הרשתות החברתיות, שבה רבים נוהגים להציג חלקים מהחיים האישיים שלהם – מהשטות הכי קטנה ועד אירועים מרגשים.

אבל הרבה לפני השיתופים והלייקים של פייסבוק ואינסטגרם, החשיפות האלו היו נעשות בדרך כלל בראיונות. הכוכבים ידעו שאם הם ישיגו כותרת טובה, אם עשויים לקבל חשיפה גדולה יותר – ובכך להגדיל את מעמדם. מי שהיה חלק מה"משחק" הזה הוא ואל קילמר, שחקן שאמנם שיא תהילתו מאחוריו, אבל התפקידים שביצע בסרטים מצליחים רבים (בהם "אהבה בשחקים", "הדלתות", "באטמן לנצח" ו"קיס קיס, בנג בנג") השאירו את חותמם. נציין כי הוא גם עתיד להפציע בהופעת אורח ב"אהבה בשחקים 2" שעולה בקרוב בבתי הקולנוע.

קילמר אהב לצלם את סביבתו כבר משלב מוקדם של חייו, עשורים לפני שכל אחד לקח את הטלפון הנייד שלו וצילם סלפי במיקום רנדומלי ועם משפט עמוק לחיים. בסרט התיעודי החדש אודותיו, שנקרא בפשטות "ואל" ושישודר הערב (ראשון) ב-yes וב-yesVOD, הוא חושף בפני הצופים מהצילומים האלו, את מה שעבר עליו בתקופה שבה צולמו, ואפילו מראה לצופים לראשונה כיצד נראים חייו כיום, לאחר שקולו נהרס בעקבות ההקרנות וטיפולי הכימותרפיה שנאלץ לעבור במאבקו בסרטן הגרון שבו חלה (ושאותו ניצח).

שעות על גבי שעות של חומר גלם נארזו לכדי מוצר אחד על ידי הבמאים ליאו סקוט וטינג פו, שבפחות משעתיים הצליחו ליצור סרט קוהרנטי מתחילתו ועד סופו. רובו מוצג בסדר כרונולוגי, אך מפעם לפעם אנו קופצים להווה, שבו קילמר מתגלה כמי שאין בו חשש להציג את עצמו כמי שבריאותו כבר אינה כפי שהייתה פעם. בגיל 62, ואל קילמר הוא כבר ממש לא הכוכב שהיה, הוא גם לא משתתף באותה תדירות בסרטים בעלי פרופיל גבוה, אבל הוא לרגע אחד לא מפחד להציג את כל כולו, כפי שהוא.

הוא מסתכל על הקריירה שלו ברטרוספקטיבה, משתף ברגעים משעשעים עם כוכבים בתחילת דרכם (כמו שון פן, טים רובינס וקווין בייקון), בקושי שבעבודה עם אגדות הוליווד (כגון מרלון ברנדו) או סתם מציג רגעים רנדומליים בחיים של כוכב גדול – וקשה שלא להרגיש חמלה כלפי קילמר. אבל הוא? הוא לא מחפש רחמים, הוא לא מחכה לתשואות על ה"אומץ" שבחשיפה שלו. הוא פשוט רוצה לשתף את הצופים בחייו, שאולי יבינו אותו קצת יותר. הוא מציג להם את הסיפור שלו מהזווית שהוא מכיר הכי טוב – זו שלו עצמו.

"ואל" אינו הסרט התיעודי הראשון שעוקב אחר דמות מוכרת, אבל הוא בהחלט אחד האישיים ביותר. אין פה שום טיפת בושה או ביישנות. הסרט מספק "צהוב" עבור אלה שמחפשים עוד מנת רכילות על הוליווד, אבל בעיקר מציג אדם שימי תהילתו הגדולה נמצאים הרחק מאחוריו. ממש כמו הכוכב שאחריו הוא עוקב, ל"ואל" יש לב עצום – ואי אפשר שלא להתמוגג מולו.