אל הבמה ומעבר לה: בכורות המחול בפסטיבל תמונע בוחנות את המוסכמות האמנותיות

שלוש בכורות במחול יעלו במסגרת פסטיבל תמונע, ויאתגרו את החוויה התיאטרונית. הכוריאוגרפים ישתמשו בגוף, בזמן ובמרחבי התיאטרון, וישאלו שאלות בסיסיות: למי מותר לעלות על הבמה? מהו תפקיד הקהל? איזו חוויה נוצרת במהלך מופע? זאת, בתקווה שהקהל שלהם יעבור טרנספורמציה וייצא מהמופע באופן שונה מזה שהוא נכנס אליו.

היוצר עדו פדר מפעיל את הקהל מבעוד מועד, ומבקש להתכונן וללבוש שחור לקראת ההגעה למופע "שושלת". המופע נוצר לשני רקדנים צעירים, עומרי רוזן ורועי אריעם, ולאמנית הפרפרומנס המבוגרת מהם, מיכל סממה, והוא מעין טקס אבלות בתוך התיאטרון. פעולת ההתלבשות היא פיזית ומנטלית, והיא גורמת לקהל להתחיל לדמיין את המופע ואת האווירה שתשרור בו כבר בבית. גם במהלך המופע, שפדר מתאר כ"מסע בתוך התיאטרון", הקהל ינוע כאסופת צללים שחורים ונוכחותו תיתן תוקף לריטואל הטקסי: "אני מזמין את הקהל להיות חלק מהמיתוס".

המיתוס במובן הקלאסי הוא סיפור עם שתפקידו להסביר תופעות בלתי ברורות. הוא עוסק בשאלות ראשית, טבעיות לכאורה, מה שהופך אותו לבעל כח תרבותי. פדר מזמן לבמה מיתוסים תיאטרליים, משפחתיים, ארוטיים, ובוחן את ההשפעות המסורתיות והמנהגים הקמאיים בתוך תיאטרון עכשווי במרכז העיר. עבורו העבודה "שושלת" היא חזרה לתיאטרון לאחר כמה שנים שבהן ייצר אלטרנטיבות מקוונות או חוץ תיאטרליות.

אם עבודתו הקודמת "היכון" (2019) הייתה טקס התכוננות לאפוקליפסה, הרי ששנה לאחר מכן הופיעה המגפה ודרשה לאתחל את המערכת. כעת הוא מבקש "לחזור לקטסטרופה" ולהאזין לשאריות ה"קופסה השחורה" במובן הכפול: התיאטרון המכונה "במה שחורה" או הקופסה ששורדת התרסקות מטוס. ההתרסקות האנושית והשאלות הקיומיות שנעשו דחופות ושגורות גרמו לו לבצע טקס פוסט טראומתי, שמבקש "להשיל את האבל ואת המלנכוליה".

במקרה של הכוראוגרפית הוותיקה, רייצ'ל ארדוס, שאלת הגוף הגיעה במפתיע. "שנים שלא רציתי ליצור עבודה שמדברת על מחזור ועל ציצים, אבל עכשיו זה הזמן!". ארדוס בת ה-45 הפכה לאחרונה לאמא ואם עד אז היא חשבה שהיא סוג של פיטר פן, היא פגשה במציאות שאמרה לה: "את זקנה מדי". זקנה מדי להרות, זקנה מדי להופיע, זקנה מדי לכתת רגליים ולהעביר סדנאות בכל הארץ. בתוך מדיום המחול שמקדש את הגוף, ובתרבות שמצנזרת זקנה - בעיקר נשית - לארדוס היה חשוב לעלות נשים במנעד רחב של גילים לבמה.

ביצירתה החדשה "אני זקנה מדי ל*** הזה", היא מפגישה שמונה נשים בטווח גילאים שבין 13 ל-71, לכולן רקע של תיאטרון או מחול. המופע הוא תוצר של סדנאות שקיימה ארדוס בשנים האחרונות, בהן היא מתמוגגת מהמפגש הבלתי רגיל בין הנשים. "הבנתי תוך כדי הסדנאות שלא נהוג לפגוש נשים בגילים שונים, אלא רק בתוך המשפחה, אחות או אמא למשל. אבל זה בכלל לא אותו הדבר. המפגש הזה מאפשר הרבה חופש שלא יכול להתקיים אפילו בתוך משפחה בגלל חוויה של מבוכה או חשש מהתגובה".

ארדוס נראית כראשת השבט הזה וגילה ממקם אותה ממש במרכז בין גיל ההתבגרות לזקנה. בעיניה אין דבר יותר מרגש מריקוד של נערה בת 13 עם אישה בת 71 שנוצר דרך מגע, מבט והבנה של גוף. הפער בגילים מייצר סצנות משעשעות, חלקן על הבמה וחלקן ברגעים שבין לבין, וארדוס נדרשת לתווך. היא סקרנית מהמשותף וגם מהנפרד. כך למשל, כשכמה מהנשים מתוודות על אהבה חדשה בחייהן - אהבת נעורים ראשונה או פרק ב' - ומפתיע כמה רב הדמיון.

על סצנה שכוללת הרמות באוויר ואקרובטיקה מחולית היא ויתרה, למרות שבראש שלה "זה היה מדהים", משום שהעבודה הפיזית לא צלחה את האתגר הגילאי. ארדוס מרגישה שהיא פותחת דלת לשותפות נשית ולכן נוכחות הקהל הכרחית כדי לספר סיפור חדש ולהפוך את מה שאינו נראה לנראה.

העבודה "סולו למורה ליוגה" מרמזת על שתי סוגיות מעניינות כבר בשמה - הראשונה מצביעה על היפוך תפקידים בין תלמידה למורתה, כאשר המורה היא זו שמוזמנת אל הבמה ולא להפך. השנייה מערערת על מוסכמות היוגה כשיטת תרגול עתיקה, שאמורה להתקיים מאחורי הקלעים ולא במוקד מופע.

דניאל גליה-קינד, שיצרה את העבודה, משתפת שהיא בחיפוש מתמיד אחר שיטת התרגול המתאימה לה. "אולי בגלל שאני מורה באופי שלי יש לי צורך למצוא", לדבריה. היא שמעה מפה לאוזן על סטודיו קטן ונחבא ביפו ושם הכירה את מורתה, מורן בזנר, שהמשיכה ללוות אותה עוד שנים קדימה.

לפני כמה חודשים במהלך שיעור הדגימה בזנר מעבר מאסנה (תנוחה יוגית) אחת לשנייה. זה היה הרגע שבו נולד הרעיון למופע. "בשנייה אחת התנועה שלה הפכה בעיניים שלי לפרפורמטיבית. חלפו לי המון דימויים בראש והבנתי שצריך לשים את זה על הבמה". הגילוי אודות היכולת לחוות תנועה גם ללא מימושה הפיזי הרעיש את גליה-קינד וזה מה שהיא מקווה לחולל בפסטיבל. "אני מזמינה את הקהל לתרגל דרך צפייה".

העיסוק בלימוד ובמסורת אותגר כאשר בזנר נפצעה וגליה-קינד הבינה שה"סולו למורה ליוגה" יתרחש בלי המורה ליוגה. מאוכזבת אך נכונה לאתגר היא פנתה לרקדנית שהכירה, והן החלו לעבד מחדש את החומרים הקיימים במהלך נוסף של מסירה, שיחזור ידע ופיתוח מחודש. ניתן לחשוב שמהלך המסירה - מהגוף של גליה-קינד למורתה ואז לרקדנית החדשה - ייצור מחיקה של התנועה המקורית, אבל גליה-קינד נהנת מהמעמד: "מסב לי אושר להיות צינור של הוראה. אני לא חושבת שהקול שלי נעלם אלא שיש שילוב קולות".

גליה-קינד, בדומה לרוח עמיתיה היוצרים, עדו פדר ורייצ'ל ארדוס, מאמינים שלבמה יש כח. הבמה היא ה"אגורה" - כיכר העיר, שבה מתכנסים יחד רקדנים וקהל כדי לתרגל התבוננות, להשתתף בטקס ולדמיין את העתיד. נדמה שהיוצרים העכשוויים מנהלים דיאלוג עם מוסכמות בימתיות לא לשם פרובוקציה, והרי כל הגבולות כבר נמתחו, אלא על מנת להרחיב את השיח ולקרב את הקהל - כל אחד לגילוי המרעיש שלו.