להקת רד הוט צ'ילי פפרס | צילום: באדיבות warner music

החדש של רד הוט צ'ילי פפרס נשמע בדיוק כמו קודמיו

מאז "קליפורניקיישן" נראה שכל דבר שלהקת הרוק האמריקנית מוציאה מתחת לידיה הוא מאותו פס ייצור • "Unlimited Love" לא שונה

בחלוקה גסה אבל לא בלתי מדויקת, לרד הוט צ'ילי פפרס היו שלוש פאזות בקריירה שלהם. הראשונה התרחשה בין השנים 1983 ל־1990, השנים הבוסריות יותר של ההרכב, שבהן עיצב את הצליל של הלהקה הגיטריסט הישראלי הילל סלובק.

הפאזה השנייה מתחילה ב־1991, לא הרבה שנים לאחר הצטרפותו של גיטריסט העל ג'ון פרושיאנטה ללהקה, ובמסגרתה יצא האלבום "Blood, Sugar, Sex Magic" עתיר הלהיטים, שהפך אותם לשם מוכר בכל בית. אחר כך בעמדת הגיטריסט התמקם דייב נבארו לתקופה קצרה, ואלה באמת שנים לא מוצלחות ממש בהיסטוריה של הרוקרים הוותיקים.

הפאזה האחרונה התחילה ב־1999, כשפרושיאנטה שב להרכב והחבורה שחררה את "Californication" - אלבום קאמבק מרשים מאין כמוהו, שהציג הרכב בוגר יותר והמציא את אנתוני קידיס, פלי וחבריהם מחדש. מאז כל מה שיצא מתחת לידי הלהקה היה דומה לצליל של "קליפורניקיישן", או לכל הפחות באותה רוח.

להקה ששומרת על הצליל שלה הוא לא דבר חדש, ולמען האמת ישנם לא מעט מעריצים שמצפים לקבל עוד מהדבר שהם אוהבים ורגילים אליו. אבל הרכבים מהסוג הזה, שמסרבים (או אולי כבר לא ממש מסוגלים) לשנות נוסחה - הופכים לקלישאה של עצמם בשלב מסוים. במקרה של צ'ילי פפרס, סרטון יוטיוב קצר בשם "כל שיר של RHCP אי פעם" ממחיש במיוחד את השבלוניות הפארודית שהם נקלעו אליה. קצת Fאנק, קצת רוק, בייס ליין מוכר של פלי, ואנתוני קידיס מקפץ ומזכיר את המילה "קליפורניה" אחת לכמה שניות.

זה בדיוק המקרה של "Unlimited Love", אלבומם החדש. הוא לא אלבום רע, אבל הוא גם לא אלבום שיעניין באיזושהי צורה את מי שכבר ויתר על החבורה הזו כשהיא התחילה להוציא אלבומים שנשמעו כמו עוד מהסשנים של אותו קליפורניקשיין אייקוני. תוסיפו לכך את העובדה שהמפיק של האלבום הוא המפיק האגדי ריק רובין, שהפיק כל אלבום מצליח של ההרכב (פרט לאחד מ־2016), ואפשר להבין למה "Here Ever After", שיר חדש ובאמת טוב, עם בס-תופים עצבני ופזמון יפה, מזכיר קצת את הלהיט המוכר שלהם "Easily".

ב"These are the Ways" המכסח מינוני הרוק עולים, ויש באלבום החדש רצועות יותר פאנקיות, כמו "Poster Child". יש גם בלדות בסגנון "Not the One", אבל הן מינוריות למדי, והתחושה היא שהן מעין נקודות הפוגה פונקציונליות בין שירים בעלי BPM גבוה יותר. בסופו של דבר, מדובר בעוד אלבום של צ'ילי פפרס, כמו כל אלבום שלהם שיצא ב־20 וקצת השנים האחרונות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...