פרימוורה סאונד: הפסטיבל הכי שווה ביקום

את הסיקור של פרימוורה 2018 פתחתי בביקורת נוקבת על הכנסת פוליטיקה מקומית לפסטיבל מוזיקה, שבהגדרתו הינו אסקפיסטי ומאחד, ועל כן אין בו שום מקום לפוליטיקה שנויה במחלוקת. מהדורת 2019 של הפסטיבל שהסתיימה בשבוע שעבר הוכיחה שאפשר להביע גאווה מקומית בעוצמות הגבוהות ביותר, מבלי לדחוף אצבע לעין למי שמגיע מחוץ לאזור, ואולי לא מעוניין להיכנס לפוליטיקה קטנונית על עצמאותה של קטלוניה.

פרימווה סאונד 2019 הראה שמדובר, ככל הנראה, בפסטיבל האיכותי והמתקדם ביותר בעולם, עם נוסחה מנצחת שעובדת נהדר כבר שנים רבות, והפעם אף השתכללה עם אג'נדה בלתי מתפשרת שהוכיחה את עצמה כמוצדקת ללא כל צל של ספק, ועם התרחבות מרשימה של הפסטיבל, מה שמעיד גם על הצלחה מסחרית ראויה לשבח.

הרבה אנשים, בעיקר בספרד עצמה, טענו למסחריות מוגזמת של הפסטיבל בשנתיים האחרונות, בעוד שהשנה כמעט כל אחת מ-18 (!) הבמות שאירחו את כ-300 ההופעות בשטח הפסטיבל עצמו בלבד, נשאו שם של חברה מסחרית מוכרת, בין אם של רשת אופנה, משקפי שמש, נייר גלגול, משקה אלכוהולי או נעליים. דוכני התקליטים והמזכרות פינו את מקומם המכובד בכניסה לפארק דל פורום לטובת חנות ענקית של פול אנד בר, אחת משלוש הספונסריות הגדולות, ונדחקו לפינה רחוקה. זה לא נשמע טוב לאוזן הסוציאליסטית, אבל בעולם קפיטליסטי כשלנו - האם פסטיבל המוזיקה הזה היה יכול להתרחב בלי הפסקה שנה אחר שנה (גידול מרשים של במה אחת נוספת בממוצע בכל מהדורה), להביא את האמנים הכי מעניינים בעולם מכל ז'אנר כמעט ומכל קצות תבל, להמשיך להשקיע בכנסים, לייבלים וחיבורים מוזיקליים לאורך כל השנה וגם להרוויח מספיק כדי לאפשר לו להמשיך להפתיע בלי הפסקה את עשרות אלפי המעריצים האדוקים שלו ללא עזרת היינקן, סיאט וכיו''ב שמות שנתנו עליו חסות?

ברור שלא. ובנוגע לביקורת על ''היעדר שמות גדולים'' במהדורה האחרונה, בשל ההחלטה האמיצה, הבלתי מתפשרת וחסרת התקדים להקדיש חצי מהליינאפ לנשים באופן מלאכותי, ובכך להכריז על ''הנורמלי החדש'' – הסלוגן שליווה את קידום הפסטיבל לדאבונם של המלעיזים, הרי שהאג'נדה המתקנת הוכיחה את עצמה גם כראויה ונכונה בשטח, בעוד שאת ההופעות המרגשות ביותר בפסטיבל הובילו נשים. מותר לציין שלא הורגשה אף לא טיפה של ירידה באיכות הליינאפ של פרימוורה 19 לעומת מהדורות קודמות, וזאת מפי מי שביקר בפסטיבל זו הפעם השישית. וכן, גם יחזור לחגוג את שנתו ה-20 של הפסטיבל בשנה הבאה.

לא נורמלי זה הנורמלי החדש

עם פתיחת האירועים עצמם בסוף מאי, הרחיב פרימוורה את האג'נדה והמסר של ''הנורמלי החדש'' עם ההצהרה כי הפסטיבל מעודד את הנוכחים להרגיש נוח בעורם שלהם. לא משנה איך אתה מתלבש, מהי נטייתך המינית או המגדר שלך, מי החברים שלך, איך אתה בוחר לרקוד וכיוצא בזה - כל מאפיין שמבדיל אותך מה''נורמה'' - הפסטיבל מעודד אותך להיות מאה אחוז אתה, ואם מישהו הקניט אותך, הטריד אותך או פגע בך באיזושהי דרך בגלל מאפיין כזה או אחר, אנחנו כאן כדי לסייע. 

המסר הזה, באופן מפורט ביותר, חולק באמצעות פלאיירים ושודר באריכות לפני כל הופעה. כך הלחים למעשה הפסטיבל שני חלקים של אג'נדה שלמה ובלתי מתפשרת - ראשית עם הכרזת הליינאפ ''הנורמלי החדש'', חצי ממנו מבצעות נשים, ושנית עם ההכרזה כי אין כזה דבר ''נורמלי'', וביטוי מלא לכך ראינו לכל אורך הפסטיבל, עם עשרות אלפי אנשים שמתלבשים, אוהבים ומבלים בדיוק איך שבא להם, בחגיגה אדירה של מוזיקה וחופש.

לצד התגייסות הפסטיבל למיגור הטרדות מיניות לפני שנים, הרי שהשנה הפך פרימוורה סאונד למוקד אופורי של מוסר וערכים בעוד מה שמחבר בין כל הנוכחים בו הוא מוזיקה. אם יש גן עדן עלי אדמות, הרי שהוא נוצר בברצלונה.

ובכך, בעצם, הצליח השנה הפסטיבל להביע גאווה קטלונית מבלי לזלזל במבקרים הספרדים (היינו, מחוץ לקטלוניה) ומבלי להכניס ולו סמל אחד של המאבק הפוליטי למתחם, בניגוד לשנה שעברה. ראשית – בזכות האווירה הערכית והחופשית בפסטיבל, שגולשת הרבה מעבר להנאה ממוזיקה נטו; שנית – בזכות התרחבות משמעותית של הפסטיבל לשני מקומות נוספים בשנת 2020 (בנוסף לפורטו בפורטוגל ובנידורם בספרד), האחד לוס אנג'לס בספטמבר, והשני ייחשף בהמשך (כנראה לונדון, כפי שנרמז בתמונה מטושטשת); והשלישית – בזכות הכוכבת הקטלונית העולה, האחת והיחידה, הזמרת רוסליה בת ה-26, שנולדה בקטלוניה וצמחה בה, שהפסטיבל נתן לה במה כבר ב-2017, שנתיים לפני שהפכה לכוכבת בינלאומית, וכעת קטפה את תואר ההופעה עם הכי הרבה קהל בפסטיבל, וללא ספק המצופה ביותר על ידי הקהל המקומי – ספרדי וקטלוני כאחד. עוצמה שכזו הורגשה בפעם האחרונה בשטח הפסטיבל רק ב-2016, אז רדיוהד הובילו את הליינאפ המפואר של הפסטיבל. וזה אומר הכל.

מלכת הוורדים

אין ספק שההחלטה לשווק את הזמרת הצעירה כמלכת פופ מקומית, לעומת מיתוגה כזמרת פלמנקו שורשית אך לפני שנתיים, סללה את דרכה לבמה הגדולה בפסטיבל וכן לפסגת הקריירה שלה עד כה. אך השילוב המתוחכם בין פופ לפלמנקו, בין ביטים מרקידים לא-קפלה מצמררת, בין רקדניות מענטזות לזמרות ליווי מסורתיות, הוכיח את עצמו כראוי, חדשני ומוצלח. לא יהיה מוגזם לומר שהזמרת והמפיקים שלה עלו על נוסחה מנצחת שהביאה את הפלמנקו לשנות האלפיים, ועל כך מגיעות להם כל התשואות, להן הם זכו בווליום משוגע.

הזמרת לא יכולה היתה להסתיר את התרגשותה מהמעמד. המילה הראשונה שפלטה מפיה היתה 'ברצלונה', ברעד קל של פטריוטיות. לאחר מכן נשאה נאום ארוך בקטלונית - שעל אף היות הפסטיבל ''נוצר בברצלונה'', סלוגן שמלווה את הפסטיבל שנים רבות, נדיר מאוד לשמוע את השפה המקומית לקהל של אינספור מבקרים מכל רחבי העולם. אבל לכו תאשימו בעודף לוקאליות את מי שכנערה למדה לרקוד מעבר לכביש שצמוד לפארק, ושמאשימים אותה ברחבי המדינה שהיא מעזה ליצור פלמנקו ספרדי שורשי, ומתגאה בו זמנית במוצאה הקטלוני.

אם דבר אחד בלבד הפריע בהופעה של רוסליה, שפשוט הממה את הקהל לאורך 60 דקות ללא שניה של הפסקת אוויר, הוא היעדר גיטרה בהופעת פלמנקו - מטאפורה לרעה חולה שפשטה בכל במות הפסטיבל, במקביל להתחזקות ברוכה דווקא של מוזיקה אלקטרונית איכותית בליינאפ. במקרה של רוסליה, ההשקעה העצומה ניכרה בכל פרט בהופעה - מהתפאורה המדורגת, דרך הכוריאוגרפיה המרטיטה, התלבושות הנוצצות, העוצמות הווקאליות של הזמרת שלא זייפה לרגע, המקהלה הנהדרת שליוותה אותה, הסאונד המצוין וכו'. מדוע דווקא כשמדובר בנגינת גיטרה, יסוד כל כך בסיסי וטריוויאלי בהופעה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהופעת פלמנקו, היה אפשר מבחינת ההפקה להסתפק בפלייבק של הכלי?

ההחלטה להרחיב ולתת מקום של כבוד (תרתי משמע, הן מבחינת הכמות והן מבחינת הבמות הייעודיות) למוזיקה אלקטרונית, מגמה שהתקבלה בזרועות פתוחות על ידי הקהל שנהנה לרקוד ברחבות הריקודים בדיוק כפי שהוא נהנה לדפוק את הראש בהופעת מטאל, לדמוע בהופעת 'סאד בויז' או 'סאד גירלז', או להיסחף ברגש על גלי הנוסטלגיה בהופעות של סווייד או פריימל סקרים, הוכחה כבר לפני כשנתיים כנכונה ומתבקשת. אך הזליגה של הפלייבק להופעות של הרכבים ולהקות צרמה לאורך כל הפסטיבל. הופעות מדהימות, שלא נאמר – מהפנטות ואף סוחטות דמעות, של ג'יימס בלייק, פק''א טוויגס ועוד רבים וטובים, הופרעו ע''י פלייבקים שנכון היה למצוא להם פתרון אחר בלייב, גם על חשבון הדמיון למקור המוקלט. במקרה של בלייק זה צרם בעוצמות, כאשר באופן נדיר ביותר, בחר הזמר לעמוד ולשיר למיקרופון, הן בהופעתו והן כשהתארח בהופעה של רוסליה, לביצוע הדואט שלהם מאלבומו החדש והמצוין.

אריקה באדו, סולאנז', ז'אנל מונה ואחרים הוכיחו שאפשר להרשים בדיוק מקסימלי ללא שום פלייבק מוכן מראש. ואם כבר הזכרנו אותה, זה המקום להכריז על ז'אנל מונה כהופעה הטובה ביותר של הפסטיבל (מתוך שקלול גס של ההופעות שכותב שורות אלה נכח בהן והלך הרוח ברשתות החברתיות). סקסית בטירוף בלי להיות זנותית לרגע, דיווה בלי גינונים זולים, פוליטית ופמיניסטית ללא שום הנחות או עידונים, מוזיקאית עליונה וכוכבת בידור במקביל, מבלי שזה יבוא על חשבון האחר, אלא בשילוב ותיאום מושלמים.

שחורה, קווירית, מוכשרת ברמות הכי גבוהות, עושה פופ חדשני שנותן כבוד לאר'נ'בי והסול שגדלה עליו, אומרת את הכל בפנים ולוחמת למען צדק ושוויון - נדמה שלצד ההופעה הטובה בפסטיבל, ז'אנל מונה היא גם הסמל האולטימטיבי ל''הנורמלי החדש'' שכלל אינו נורמלי וגו'. כבר עם סיום הופעתה המדהימה, באמצע הליינאפ של יום שישי, בעודה רצה בין עשרות האלפים בקהל ללחוץ כמה שיותר ידיים, נדמה היה שאמנם חצי פסטיבל עוד לפנינו, אך שיא שכזה קשה יהיה לשבור.

עוד אישה ראויה לציון היא גם מוקד אדיר של גאווה ישראלית. מאז שמשרד החוץ הישראלי החליט להפסיק את שיתוף הפעולה המבורך עם פרימוורה סאונד, שת"פ שהכיר לאירופה את ועדת חריגים, דה אנג'לסי, הקולקטיב, לולה מארש, נגה ארז ומוזיקאים ישראלים נפלאים רבים אחרים, כמות השמות העבריים בפוסטר של הפסטיבל צנחה משמעותית, מן הסתם. מלכת הטכנו ד"ר רובינשטיין, שמקובל כבר לראות בה כברלינאית לכל דבר ועניין ובכל זאת – בשבילנו היא תמיד תהיה מרינה רובינשטיין מתל אביב, נתנה את הסט המתוחכם והעשיר ביותר מצד אחד והמהנה והמשמח ביותר מצד שני, בבמת ה"Desperados Cube" היפהפייה שהוקדשה למוזיקה אלקטרונית, ולא אתפלא אם רובינשטיין גם גרפה הכי הרבה קהל במתחם זה במשך כל ימי הפסטיבל.

הניצחון הנכון

על אף כל הביקורות שנשפו בעורפו, בין היתר על ההחלטה המלאכותית לשריין חצי מהליינאפ לנשים, על המסחריות הגואה, על חדירת הפוליטיקה לפסטיבל וכן על התרחבות מוגזמת של השטח עצמו, שבאה לידיי ביטוי שנה שעברה בהליכה מייגעת ואיטית על גשר צר ממתחם אחד של הפסטיבל לאחר, ושהשנה התווסף לה גם מיקום הזוי של במה גדולה על החוף שהכריחה את הקהל לרקוד עם חול בנעליים – מהדורת 2019 של פסטיבל פרימוורה סאונד הוכתרה כניצחון מזהיר. ההופעות הטובות ביותר היו של נשים ולא הורגשה טיפת מלאכותיות בשילוב אף מוזיקאית אישה בפסטיבל, מה שמוכיח שאפשר, רצוי, ובעצם - אין שום דרך אחרת לעשות את זה נכון בשנת 2019. התרחבות הפסטיבל ללוס אנג'לס ו(כנראה)ללונדון מוכיחה שהנוסחה הפרימוורית היא ייחודית, מקורית ובלתי מנוצחת. אם חברות מסחריות פתחו את כיסן כדי לאפשר לפסטיבל המוזיקה האיכותי ביותר בעולם לגדול ולצמוח למען אוהבי המוזיקה, הרי שזוהי ברכה, ודאי שלא קללה. פרימוורה לעד יהיה פסטיבל ברצלונאי, ומכאן קטלוני, והשנה הוא הוכיח גאווה פטריוטית מבלי להשתמש בסמלי המאבק הפוליטי המובהקים, ועל ידי כך הוא ניצח פעם נוספת.

עוד התקדמות מבורכת נגעה להכרזה על הפסטיבל כירוק, ואין הכוונה לדשא המלאכותי שנפרש לראשונה לאורך ולרוחב שטח הבמות המרכזיות, שדרוג ירוק מבריק כשלעצמו. השנה הוחלפו כוסות הפלסטיק המוכרות בכוסות רב פעמיות, ולראשונה מזה שני עשורים, הליכה בשטח הפסטיבל בסוף היום לא לוותה בהליכה על זבל מיותר והרסני. פרימוורה ניצל את החידוש כדי לעצב 20 סוגים שונים של כוסות עם סעיפים מהאמנה הירוקה אליה החל מהשנה מחויב גם הפסטיבל ופוסטרים מ-19 שנים של הצלחה. העיצוב ה-20 נחשף רק ביום האחרון, עם ההכרזה המרעישה כי להקת פייבמנט תתאחד לשתי הופעות בלבד במסגרת הפסטיבל בברצלונה ובפורטו, 2020.

לסיכום, במילותיו של סולן להקת Fucked up הקנדית דמיאן אברהם, שהופיעה השנה בפעם הרביעית במסגרת הפסטיבל: ''קארקס, ליז פייר, מיילי סיירוס, ג'יימס בלייק, אינטרפול, סווייד... פאקינג סווייד! אתם יודעים שאתם נמצאים בפסטיבל הכי טוב בעולם, נכון?". ובכן, כן. אנחנו יודעים. פרימוורה סאונד ברצלונה 2019 לא השאיר לנו שום צל של ספק בנידון. אפשר לצרף לרשימה הזאת גם את ג'אנגל, איב טומור, נינה קרביץ, פגי גו, טיים אימפאלה, בליס סיגנל, צ'אנל טרס, סאנס אוף קמט, אפארט, מודסלקטור, ליזו, נאס, פיוצ'ר ועוד מאות הרכבים ואמנים מז'אנרים שונים לחלוטין, שבכל זאת תואמים כמו כפפה לדנ"א המיוחד, לתמהיל המטורף, לחוויה הלא נורמלית שהיא פרימוורה סאונד. 360 ימים נותרו ל-4 ביוני 2020, וכבר אי אפשר לחכות.

• "סיפורה של שפחה" חזרה: האם יש תקווה?

• חמישה שירים חדשים לעומר אדם