"בלילות הייתי במבצעים שאני לא יכול לספר עליהם, ובשאר הזמן כתבתי שירים שחלמתי שכל העולם ישמע. זה היה ריטואל כמעט יומיומי. חיים די מטורפים". כשיאיר לוי, 31, נזכר בשמונה שנות השירות שלו בשייטת 13, הוא מדבר הרבה על השירים שכתב, אבל לא רק.
שגעון הכתיבה שלו התחיל בגיל 15, אז נוצרו שיריו הראשונים. "הייתה לי להקה וזה מה שחשבתי שאעשה", הוא מספר. "לא חשבתי להיות לוחם בכלל. לקראת הצבא ניסיתי לבדוק אפשרות של שירות בלהקות צבאיות. אני בא ממשפחה מאוד ציונית, אז הלכתי ליום סיירות. התקבלתי לשייטת ונכנסתי שם לאטרף של להצליח לעבור את המסלול, וכך התגלגלתי לתוך זה. אני חייב להודות שברגע שהייתי שם הרגשתי סיפוק אדיר. אתה מרגיש שלדברים שאתה עושה יש ערך, אז גם נהניתי".
אבל השגרה החצי נורמלית התנגשה בקיר מציאות יום אחד, כשדווקא במבצע המתוקשר ביותר של היחידה שלו, תקרית משט המרמרה במאי 2010, הוא מצא עצמו מגויס למשימה אחרת. את התקרית עצמה, שהייתה לאחד האירועים הביטחוניים המסוקרים והשנויים במחלוקת, הוא חווה הרחק מחבריו שהיו על משט האונייה. עבור לוי, שגם כיום שותפיו ליחידה נחשבים עבורו "החברים" (בניגוד למונח הכה ישראלי - "חברים מהצבא") מדובר בהחמצה שתישאר איתו עוד שנים אחרי, תחילה כפצע פתוח ובהמשך כטראומה, מעין הלם קרב בו לא נכח.
"את הדבר הזה ראיתי כמוכם, כמו כל המדינה, בטלוויזיה. וזה מה שהרג אותי", הוא נזכר. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עליתי לחדר מבצעים ושמתי את הידיים על הפנים שלי. ואז קיבלתי דיווח שאחד החברים הטובים שלי, נקרא לו ע', נהרג (בהמשך התברר כי חייו ניצלו. ע.פ). וכעסתי על עצמי - למה אני לא איתם? למה אני לא יכול לעזור? אני הלוחם עם הכי הרבה מוטיבציה, מעולם לא פספסתי אף מבצע, ודווקא באחד הכי מתוקשר אני לבד בבסיס. ואז אמא של אותו לוחם התקשרה אלי ושאלה אותי מה שלומו. הכינו אותי להרבה דברים בצבא, אבל לא לרגע שבו אמא של חבר מתקשרת אליך".
אחרי התקרית, שסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת, יאיר התרחק מחבריו. נושא מבצע המרמרה, המבצע בו לא היה, המשיך להוות עבורו נושא רגיש. "ארבע שנים אחרי התעוררתי בחדר שלי כשאני כבר סרן", מספר לוי. "ראיתי את המדים שלי תלויים על הארון. עברתי מבצעים, סיכנתי את החיים שלי לא פעם, ואני עדיין חולם על המבצע שלא הייתי בו. אני לא מבין איך יתכן שדווקא הוא מה שנשאר לי בחלומות והוא זה שרודף אותי". שיחה מקרית עם המג"ד גילתה לו שהוא חווה טראומה – דווקא מעצם העובדה שלא נכח במה שנתפס בעיניו כקרב החשוב שלו ושל חבריו. "מסתבר שיש דבר כזה, לא ידעתי שזה קיים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שעברתי משהו קשה. הפעם השנייה הייתה כשטסנו כל הצוות לסדנה טיפולית בארצות הברית".
כחלק מפעילות של עמותה בשם "מסע שחרור", נסעו לוי וחבריו לצוות לארצות הברית. שם הם קיבלו חיבוק אוהב על ידי קהילה יהודית שייצרה עבורם סביבה טיפולית, שבבסיסה מנטליות שאומרת – "אנחנו נדאג לכם למזון, קורת גג וכל תנאי בסיסי. אתם מוזמנים לדבר על מה שיושב לכם על הלב". שיאו של התהליך, והוא זה שהוליד את השיר החדש "לשחרר אחיזה", ובעצם גם את גרסת פוסט-הטראומה של לוי - התרחש בסדנה בה סיפר לחברים את שהוא סוחב עליו כבר שנים. "בסדנה סיפרתי להם על כך שהאמא של החבר התקשרה אלי ושאלה מה איתו, ופתאום כולם, גם אני, התחלנו לבכות.
"במשך שנים הרגשתי שהפכתי מהלוחם הכי אהוב לזה שהוא פתאום לא חלק מהחברים הכי טובים שלו. ודווקא שם, בסדנה, הבנתי שהם לא רואים את זה ככה. 'מה, אתה היית איתנו. ראית אותנו אחרי זה בבית החולים'. בהתחלה פחדתי לדבר. חברים שלי נפצעו שם, ואני אספר להם שהיה לי קשה לדבר עם אמא של אחד מהם בטלפון? חשבתי שהם יגידו לי 'יאללה, שתוק שתוק. ירו בנו'. שם בפעם הראשונה שמעתי את כל החברים שלי אומרים 'נכון, אנחנו נפצענו, אבל אתה סוחב את זה עליך הרבה יותר מאיתנו. באיזשהו מקום אתה עדיין שם, ואנחנו במובן מסוים התקדמנו קצת'".
זהו רגע תחילת תהליך ההחלמה של לוי, שמאז הספיק כבר לשחרר אלבום ראשון ובימים אלה עובד על אלבום חדש, "לשחרר אחיזה", שמו. לא קשה לנחש על איזו אחיזה מדובר. "אין לי בעיה שזה מה שיגדיר אותי, אני מאוד גאה בזה", הוא אומר. "אני מאוד אוהב את המדינה שלי. אני בעצם אנטיתזה של לוחם. אני לא בריון, לא נראה קשוח. גם החיילים שנמצאים היום בשירות סדיר הם ילדים. אחד מהם היה רואה חשבון, אחד אחר יהיה זמר".
2010-2019 | מסכמים עשור:
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!