אחרי מבול הביקורות שקיבל הפסטיבל כבר ביום הראשון של מהדורתו הקודמת, הכפולה והחגיגית, לציון שנתו ה-20 של הפסטיבל בברצלונה, ידעו אנשי פרימוורה סאונד כי הם נדרשים לבקרת נזקים רצינית.
השנים האחרונות, עם ולמרות הפסקת הקורונה באמצע, התאפיינו בהתרחבות מפלצתית של הפסטיבל, הן בדמות מהדורות חדשות שלו שצצו ברחבי העולם כמו פטריות אחרי הגשם, והן בדמות כמות הופעות, במות ושטח בלתי נתפסים בפסטיבל האם בברצלונה, שהרסו הרבה יותר משהועילו.
להליכות של עד 45 דקות מקצהו האחד של הפסטיבל לשני, מה שאילץ רבים לפספס אינספור הופעות ולהספיק הרבה פחות, נוספה המהדורה המיוחדת ב-2022 שנפרשה על פני כמעט שבועיים הן בפארק דל פורום והן בשטחים נוספים מצפון לו וברחבי העיר, ונקטלה מייד בשל צפיפות נוראית, מחסור במים, איחור בפתיחת הדלתות, תורים בלתי נתפסים ועוד מני אכזבות.
היתה זו הפעם הראשונה שבה הפסטיבל לא קיים את אחד משני המאפיינים העיקריים הידועים שלו: ארגון מופתי מצד אחד, והליינאפ הכי טוב בעולם מצד שני. כאמור, בפרימוורה, שציפו שהמהדורה ה-20 שלו תיזכר כגדולה והחגיגית מכולם, נאלצו לחשב מסלול מחדש, ולחזור למקורות, לפוקוס על נוחות הקהל לצד איכות ההופעות - נוסחה שמבטיחה חוויה בלתי נשכחת. ואחורה הם חזרו.
אמנם הפסטיבל עדיין הציע למבקרים לא פחות מ-15 במות בפארק עצמו (ללא במת ה-Day Pro במרכז העיר והמועדונים ברחבי העיר לפני ואחרי האירוע המרכזי בפארק), אבל סידור חדש של הבמות ייתר את ההליכות המייאשות למה שנקרא בזמנו מתחם ה"Bits". הפסטיבל הצטמצם לשטח הפארק (הענק ממילא), וטוב שכך. שוב אפשר היה לפנטז על תפיסת עשר הופעות שונות ביום, והמהדרין אף יאמרו 13, 14 ואפילו 15.
כבר ביום רביעי, לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל, יום שבאופן מסורתי מציע כמה הופעות בפארק בחינם לכל דורש, אולי כדי להתחנף לקטלונים המקומיים, פט שופ בויז הרימו הופעה מקפיצה ומושקעת כמצופה, רצופת להיטים ואפקטים, תאורה ווידאו ארט מרהיבים. ניל הסולן, אוטוטו בן 69, רץ, מתרגש ושולט בקהל ביד רמה. בקצה השני של העיר, ההרכב המתקמבק דארקסייד של ניקולאס ז'אר ודייב הרינגטון, הציע מופע מהפנט וחולמני לברי המזל שהצליחו לתפוס כרטיסים.
אי אפשר היה לבקש פתיחה טובה מזאת לפסטיבל, עד הרגע שבו ביציאה מהפארק תייר סקוטי בן 57 נדרס למוות על ידי רכבת הטראם. אירוע שהזכיר למנהלי הפסטיבל אתגרים שממילא עדיין טריים מאוד בזיכרון. אבל הפעם זה כמובן לא היה באחריותם. כל ההתנהלות, הארגון והסדר בפארק היו מופתיים הפעם. נדמה היה שלא היתה פינה אחת ברחבי הפארק, ששטחו כ-56 דונם, שלא הושקעה בה מחשבה מבחינת זרימת הקהל ומניעת צפיפות, מבחינת העיצוב, הנראות והאווירה. נוסף על אלה, כמעט בכל הבמות וכמעט בכל ההופעות היה סאונד משובח, אולי הטוב בתולדות הפסטיבל.
אי-שוויון זה לא נורמלי
בפרימוורה ממשיכים לשאוף לעידן חדש של קבלה והכלה. להצהרת "הנורמלי החדש" שלהם מ-2019 הצטרף פרויקט חדש שנקרא "אף אחד לא נורמלי", שמהותו שוויון וחופש ביטוי מוחלט לכל מבקר בפסטיבל, בין אם היא סטרייטית, קווירית, טרנסית וכל מה שביניהם, מעליהם, מצדדם ומאחוריהם; בין אם הוא לובש חצאיות כדרך חיים, לובש שמלות כמקצוע או סתם עושה זאת למען הכיף שלו באירועים. הכל הולך, הכל מקובל, הכל - פרט לאגרסיביות או כפייה.
אמנם, תייר שיכור אחד הטריד מינית ואף נגע באחת המבקרות שהתלוננה, אך מייד עטו עליו חוליית שומרים ומסרו אותו לידי המשטרה. אז נכון, יש עוד הרבה עבודה, אבל הטיפול המהיר, היעיל ונטול הפניות בעניין, שלא זר לרוב המוחלט של הנשים הנוהגות לבלות בפסטיבלים ובמועדונים, מוכיח עד כמה הנושא הזה בראש מעיניהם של מארגני הפסטיבל,
גדולים מהחיים
פרימוורה חזר למקורות, תרתי משמע. נדמה שהפסטיבל הגשים השנה עוד הרבה מאוד חלומות להרבה מאוד אנשים עם הופעות של דפש מוד (בני 61), ספארקס (בני 77 ו-74) וניו אורדר (ברנרד סאמנר כבר בן 68). הראשונה התחילה קצת חלש עם שירים חדשים ואווירה מעט עייפה, אבל פיצתה בענק עם רצף להיטים מתבקש בחצי השני של המופע, וניו אורדר? בכלל אין מה לדבר. להיות בהופעה המהודקת הזאת של בני העשור השביעי לחייהם הרגיש כמו להיות חלק ממשהו היסטורי. העובדה שלהיטי הענק משנות השמונים והתשעים נשמעו כל כך צחים ורלוונטיים העידו על הכוח האלמותי של מוזיקה פורצת גבולות, ואולי גם שמוזיקה היא-היא סם הנעורים.
אמנם רק בשנות החמישים לחייהן אבל גם בלר, אליסון גולדפראפ ולהקת בד רליג'ן, כל אחת בתחומה, העניקו הופעות מרימות לשמיים ונטולות גיל. בלר, כמו דפש מוד, פקששו קצת עם הסטליסט שחפר מדי בקטלוג, כשיכלו בקלות לשגע לקהל את השכל עם להיטי פופ-רוק מונומנטליים בזה אחר זה וללא הפסקה, ובכל זאת, עדיין קשה להתלונן על הופעה כל כך מרגשת.
גולדפראפ (57) נתנה הופעה מצוינת שהחזירה אותה אחרי שנות שקט רבות למקום הכבוד שרכשה לעצמה בזכות מוחלטת בהיסטוריה של הפופ. בד רליג'ן לא הורידה את הרגל מהגז במשך שעה שלמה בהופעת פאנק רוק מחאתית, חריפה ונטולת הפסקות לנשימה. הסולן גרג בן ה-58 נשמע צלול ואולי אף טוב יותר מאי פעם, בהופעה שאין אלא לכנותה מושלמת, לכל דבר ועניין.
אין פלא שבפרימוורה סאונד טווח הגילים של המבקרים רחב מאוד. לעומת הרוב המוחלט של הפסטיבלים בסדר הגודל הזה, שנוהגים להביא את השמות החמים של הרגע בערבובייה נטולת הקשר פרט לפופולריות במצעדים, הנוסחה של פרימוורה לא באה לרצות את ילדי התיכון ונערי הקולג', אלא לקלוע לטעמו המוזיקלי של חובב המוזיקה המושבע, זה שמבחין בהבדל בין האזנה לדיסקים ולתקליטים, זה שהחולצות שהוא הכי אוהב בארון נושאות את שמות הלהקות שהעריץ בגיל 15 ומלוות אותו עד היום, זה שגם מחפש תמיד מוזיקה חדשה להתרשם ממנה וגם מאזין לאלבומים שלמים עם קונספט מוזיקלי, ממש כמו פעם, ולא רק לשירים תלושים.
בעזרת נשים
ביום האחרון של הפסטיבל, חמש משבע ההופעות בבמות המרכזיות הובלו ע"י נשים אדירות. זה התחיל באחה"צ חם שבו קרני השמש שיחקו עם טיפות הגשם הקטנות, כמו התנגשות גורמי טבע לכדי חיבור חדש, נעים, מרענן ושמח. כך הרגיש המופע המושלם של Domi הקלידנית הצרפתייה ו-JD Beck המתופף האמריקני, שאמנם כבר הוחתמו בלייבל של אנדרסון פאק, הופיעו ב"ג'ימי קימל לייב!" וגם עם ת'אנדרקאט ואריאנה גרנדה, אך היה זה המופע במפרימוורה שלקראת סופו הם איבדו את המילים לתאר את התרגשותם אל מול הקהל המריע, אמרו רק ש"זה פשוט משוגע מה שקורה כאן", ויותר מכל הוכיחו לא רק שהג'אז לא מת, הוא גם עדיין לובש צורות חדשות ומרתקות.
מייד לאחר מכן עלתה לבמה הלהקה האמריקנית Wednesday בהנהגת המוזיקאית קרלי הרטסמן. בשעה שבע בערב עלתה הבריטית זוכת פרס מרקיורי ארלו פארקס על במת סנטנדר, אחת משתי הבמות המרכזיות, והעניקה מופע אינדי אר אנד בי מפוצץ בנשמה. האמנית הדו-מינית המוצהרת, שעלתה לבמה בשיער קצר צבוע אדום עז וחולצת טי לבנה שגדולה עליה בכמה מידות, העניקה לקהל שלא הפסיק לזוז לשנייה הופעה אותנטית וכנה, שנכנסה לכולם עמוק ללב.
בשמונה בערב עלתה על הבמה המרכזית הסמוכה כנראה ההפתעה הגדולה ביותר של הפסטיבל. Sevdaliza, הזמרת האיראנית בת ה-35 הכינה במיוחד לפסטיבל מופע שהתחיל עם כמה משיריה הטובים ביותר שמשלבים מאפיינים פרסיים ומוזיקה אלקטרונית אמביינטית יחד עם צ'לו ותופים. כאילו שהשילוב המקורי והשאפתני הזה לא תפס די את תשומת לב הקהל, הזמרת עלתה על הבמה בשמלה אדומה שקופה ללא חזייה, שמחוברת בגבה בשרוך שחור, ומן המחשוף הארוך לאורך הגב מבצבצים תחתוני חוטיני שחורים.
תנועותיה הנחשיות והחדות יחד עם המראה הפסטיבלי הכובש הזה, לא אפשר לאף אחד להסיר ממנה את העיניים. היא ביצעה כמה שירים חדשים שיצאו בקרוב, בהם דואט חדש ומעניין עם הזמרת גריימס, אך אלו היו רק תחילת ההפתעות, בדיוק כפי שהבטיחה. באמצע המופע הנגנים ירדו, הזמרת קיבלה שולחן תקלוט והרימה את הפארק עם מיקסים לשירים אהובים, בין היתר לשני שירים של פרודיג'י, לזכר קית' פלינט שהתאבד ב-2019. והקהל? הצביע ברגליים, בלב ובזוויות העיניים.
דקות לאחר מכן עלתה מי שכמעט כל אלבום שלה זוכה לתשואות המבקרים, סנט וינסנט האמריקנית, והרעיפה רוק חצוף ומלא ביטחון על הקהל שקיבל אותה בהמון אהבה. אחת המוזיקאיות המדוברות של התקופה, קרולין פולאצ'ק, נתנה את הכל על הבמה על אף שנאלצה להופיע חולה, והוכיחה, בהתאם לרוח השוויונית, הקווירית והפמיניסטית של הפסטיבל, שאפשר להיות מגה סקסית עם גופיה ושיער בבית השחי. לעזאזל, את מי הדבר הזה בכלל מעניין כשמדובר בכזה כישרון?
ואז הגיעה רוסליה. על אף שהיא כבר אחת מכוכבות הפופ הגדולות בפלנטה, היא לא הסתירה את התרגשותה מהופעה בפעם השלישית בפסטיבל של עיר הולדתה, היכן שתמיד חלמה להופיע, היכן שבילתה בנעוריה, וזו פעם שנייה שלה כהדליינרית מרכזית. היא דיברה ארוכות בקטלונית, לכאורה כמכבדת את המקום ואת הקשר שלה אליו, כשלמעשה היה זה מעצבן עבור חלק גדול מהקהל שלא הבין מילה. היא אפילו לא אירחה את Tokischa לדואט המצליח שלהן על אף שהיא הופיעה בפסטיבל באותו יום ממש, מופע סליזי וחסר עכבות שהפתיעה לטובה רבים.
אבל אלו היו הקטנות שבבעיות במופע שלה. רוסליה למעשה שחזרה את המופע המרכזי שלה בקואצ'לה מלפני כמה חודשים, ללא שום דבר מיוחד עבור פרימוורה. פרט לביצוע גרוע ונמרח של השיר הטוב באלבומה האחרון Hentai, את כל המופע ליוו פלייבק והרבה רקדנים, אבל בלי מוזיקה חיה כלל. וגרוע באותה המידה, כל זיז בפניה, כל תנועה שלה, הותאמו לצלמי הווידאו שליוו אותה על הבמה, מה שייצר שוטים יפהפיים אך מהונדסים עד להקיא, שהפכו את כל המופע הזה מאירוע מוזיקלי למסלול דוגמנות.
כמה הרסנית היא ההצלחה לפעמים, וכמה חבל שאחת מכוכבות הפופ הטובות והמעניינות ביותר של התקופה, מחזיקה מאווררים על הבמה שיוודאו כי שיערה מתנפנף ברוח בתיאום מושלם לתנועת המצלמה, אבל לא נעזרת חלילה בכלי נגינה. ככל שהכוכבת נראתה יפה יותר על המסכים, והו, כמה שהיא נראתה טוב, היה זה מופע שמבזה את המוזיקה שוברת המוסכמות שלה.
אך מי שבאותו הזמן צפה במופע של אחת מתקליטניות הטכנו הטובות בעולם, שארלוט דה וויט, זכה בחוויה יוצאת דופן. ראשית, מדובר היה בעיצוב במה ותאורה מרשימים בצורה בלתי רגילה: חמישה מסכים גדולים הסתובבו על הבמה, נפתחו ונסגרו ופרצו מהם זרקורים ולייזרים, במה שללא ספק היה אחד המופעים המרשימים ביותר ויזואלית בכל הפסטיבל. דה וויט דגמה את כל להיטיה עם כמה הפתעות והוכיחה למי שעדיין לא ברור לו הנושא שמזה כמה שנים דיג'איות נשים אחראיות למוזיקה האלקטרונית הטובה והמרגשת בעולם.
הצמד האלקטרוני העולה Two Shell הכין את הקרקע למסיבת הסיום המסורתית של הפסטיבל עם מופע מוזר אך סוחף. לאחר מכן החלה מסיבת הסיום המסורתית בניצוחו של דיג'יי קוקו, עם הפנים לזריחה והקונפטי באוויר, וכדי לקנח את יום העוצמה המוזיקלית הנשית הזה בצורה הכי נכונה ומכובדת, קוקו סיים את סט הלהיטים עם Midnight Train של טינה טרנר המנוחה, לשירת הקהל שזעק את המילים במחווה מרגשת.
כמות של איכות
עוד לא דיברנו על הטראש המחאתי המיוזע של להקת סול גלו, על סודן ארכאייבס, הראפרית והזמרת שהיא גם כנרת וגם מהפכה מינית עוצמתית מהלכת על שתיים, על הציפייה להופעה של איב טומור שהוציא את אחד האלבומים הטובים של השנה והאכזבה מהמופע האטום והכבד שלו בפועל, על הדיג'יי ממאלזיה טזוסינג שממציא דאנס חדש בלי לעוות שום דבר קיים, על הרוק המבריק והחלקלק של Turnstile, על האינדי פופ המתוק בלי להציק של ג'אפניז ברקפסט הנהדרים, על כאב הראש הפלצני והיומרני של Black Country, New Road, על המופע בעל הכוונות הטובות אך העלוב למדי של NxWorries (Anderson Pakk. and Knxwledge), על הבמה המרשימה Boiler Room x Cupra שלמעשה תפקדה כמו מועדון ריקודים עתידני ועוד.
אבל ככה זה בפרימוורה סאונד, הכל גדול ובלתי נתפס, מעייף ומעיר את כל החושים, בלתי אפשרי ואפשרי כאחת, עולה על כל הציפיות על אף שהן מתחילות שוב ברגע שהפסטיבל נגמר. רק אל תרחיבו לנו אותו בכוח שוב, בסדר? אנחנו אוהבים את פרימוורה סאונד, בלשון המעטה, בדיוק, אבל בדיוק כפי שהוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו