"רק רציתי להיות אחד מהסטרוקס, עכשיו תראו איזה בלאגן גרמתם לי לעשות". בשורה האינסטנט־איקונית הזו פתח אלכס טרנר את "Tranquility Base Hotel & Casino", אלבומה האחרון של להקתו הארקטיק מאנקיז, שהגיע חמש שנים אחרי "AM" - האלבום הגדול, המצליח והמיינסטרימי ביותר בתולדות ההרכב.
זו היתה דרכו המאוד ברורה של טרנר, מאחרוני משוררי הרוקנרול המודרני, להודות שגם אם לרגע הוא התמכר לתדמית הרוקסטאר מרכיב משקפי השמש ששיערו משוח לאחור - בפועל הוא לא ממש יודע מה לעשות עם כל התהילה וההערצה הזו. ובמקום לנסות לשחזר להיטי ענק מיידיים כמו "R U Mine" ו"Do I Wanna Know", הקליטו הוא וחבריו להרכב אלבום ג'אזי ואפלולי למדי, שזכה אמנם לביקורות משבחות - אך גם הרחיק מהם קהל שאהב אותם יותר נותנים בראש ופחות חופרים בו.
השאלה הגדולה שקדמה להוצאת "The Car", אלבומם השביעי והחדש, היתה אם הקופים יחזרו כמה שלבים אחורנית באבולוציה המוזיקלית שלהם אל ימי גיטרות רועשים וטובים, או שמא יחליטו להמשיך לייצר מוזיקה שדורשת הסתגלות, ברוח "אין
פזמון - תיחנקו".
ובכן, כפי שניתן היה לנחש כבר מ"There'd Better Be a Mirrorball", הסינגל שקידם את האלבום, נראה שהמאנקיז החליטו ללכת על אופציה ב'. בראיונות מספר טרנר שדווקא היתה לו כוונה לכתוב "שיר גדול שיחתום הופעות", ליצור אלבום רועש יותר ולחזור לסאונד של גיטרות (גם אם שונה מזה של "AM"), אבל זו המוזיקה שלא רצתה בכך.
במקום זאת, "The Car" הוא מין ממשיך טבעי של זה שקדם לו. אוסף שירים ג'אזיים, ארטיסטיים, ניסיוניים, תזמורתיים ומובלי פסנתר. יש בו רגעים יפים (והשפעות של דיוויד בואי וברט בכרך) כמו "Body Paint" הקליט, וגם אפלים, מעניינים וקולנועיים בסגנון "Sculptures of Anything Goes". אבל יש בו גם המון שירים שיישמעו בהאזנה ראשונה כמו עוד ממוזיקת המעליות שההרכב החליט לנגן בשנים האחרונות, שיופייה מתגלה רק בהאזנות נשנות.
השאלה עכשיו היא אם יש למעריצים הוותיקים שלהם כוח, סבלנות ואנרגיה ללמוד לאהוב משהו שדורש השקעה, התמדה ובעיקר - רצון לאהוב מוזיקה שעושה הכל כדי לא להחליק לכם בגרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו