טונה הוא האמן הישראלי הכי גדול בשנים האחרונות, תתמודדו

אזהרה: יכול להיות שכתבת הביקורת הבאה תצא מפרופורציות בחלקים מסוימים בה, אבל תבינו אותי - הרבה יותר קשה לסקר ולבקר דברים שהם כמעט נטולי כל פגם. אמש (שבת), וגם בחמישי האחרון, הראפר טונה (איתי זבולון) סימן עוד V עצום על משהו שאף ראפר לא עשה לפניו - מופע בקיסריה, ועוד אנפלאגד, ועוד שניים, סולד-אאוט כמובן, וזה עוד לפני שדיברנו על האורחים.

חצי שעה נסיעה צפונה מקיסריה, באצטדיון סמי עופר בחיפה, התקיים משחק "אלוף האלופים" בין הפועל באר שבע למכבי חיפה, בנוכחות 30,000 אוהדים רועשים, אבל תנו לי להבטיח לכם שלרגעים ה-3,800 של קיסריה היו רועשים יותר. עם דגש על רגע אחד, בסוף ההופעה, אבל עוד נגיע אליו.

נדמה שמאז הפריצה שלו טונה חווה רק עליות, בהיבט המקצועי, ואני מקווה שגם בשאר ההיבטים. הוא מסמן וי על כל מקום גדול, על כל אתגר שיש פה בארץ, מוזיקלי ולא רק, ועושה זאת בצורה הכי מפוארת ואיכותית שיש. הוא מצליח להעביר במוזיקה שלו תחושה כאילו אנחנו סבלנו בדיוק כמוהו כשכל עולם המוזיקה התעלם ממנו תחת ההרכב "טונה מן ג'ונס", הופתענו והתלהבנו יחד איתו בסולד-אאוט הראשון בבארבי אחרי "גם זה יעבור", גם אם לא באמת נכחנו פיזית באותה הופעה, ועכשיו, כשהוא מצליח, זה מרגיש כאילו אנחנו מצליחים.

כאמור, מדובר בראפר הראשון ש"עושה קיסריה" לבד (אם לשים בצד את חגיגות ה-25 שנה לדג נחש שהתקיימו שם לפני שבועיים), והוא עושה את זה הכי נועז ובגדול שאפשר – עם מופע אנפלאגד שכלל עיבודים חדשים, מוצלחים יותר ולפעמים קצת פחות, ותזמורת נגנים שלמה. גו ביג אור גו הום. ואנחנו מבטיחים לכם שזה לא היה סטוץ חד-פעמי אלא תחילתה של מסורת. שלמה ארצי הבא? לא היינו פוסלים.

כנהוג בקיסריה, ההופעה נפתחה באיחור של 45 דקות בגלל עומסי תנועה ושערים שנפתחו באיחור, וטונה עלה לבמה, כולו לבוש בלבן, עם שיר ראשון קצת מפתיע - "נשאר בחיים", מהדיסק הראשון, הכל בשביל להשתמש במשפט אחד ממנו:

"נכון, הניצחון אולי רחוק, אולי במרחק סיגרה
בן ז*נה מי לא פותח עם השיר הזה קיסריה"

טונה, אם במקרה לא נכחתם בהופעה שלו, הוא חיית במה. זה היה נכון להופעות הראשונות אבל זו יכולת שהוא רק הולך ומשדרג. יש אמנים שבאיזשהו שלב מתחילים "להשתעמם" מההופעות שלהם אבל אצל טונה, גם בגלל שהכתיבה היא כל כך אישית, נראה שהוא פשוט מתכוון לכל מילה. זה נשמע בסיסי אבל זה ממש לא מובן מאליו. בשיר "כנפיים", לדוגמה, הוא בכה מרוב התרגשות בבית האחרון. וזה מפתיע, כן? ההופעה אמש הייתה השנייה, אבל אין מה לעשות מול אותנטיות כזאת.

מה שהשתנה, אם כבר, לעומת ההופעות הראשונות, הוא שטונה הרבה יותר משוחרר. הוא נינוח, מפלרטט עם הקהל, מסתלבט על הנגנים (שמלווים אותו מתחילת הדרך ואפילו לפניה), מפרגן לכל מי שאפשר, עוקץ בציניות את הכאוס התקשורתי סביב ההופעה המקוצרת של עומר אדם, ואפילו משווה את עצמו חיצונית לג'קי מקייטן.

אחרי שבהופעה הראשונה, שבה לא נכחנו, התארחו נינט טייב, פלד ובר צברי, האחרון נכח גם בהופעה הזו, ואליו הצטרפו גם הראפר אורטגה, יסמין מועלם (עם ביצוע לייב ללהיט הלייב שלהם מראשון – "סהרה"), והדובדבן שבקצפת – החבר הטוב בואכה-אח רביד פלוטניק, עם כניסה מפתיעה באמצע שיר שהובילה לצווחות בקהל כאילו אנחנו צופים בסרטי דוקו על המעריצות המוגזמות של הביטלס בשיא הצלחתם. אמרתי לכם שהכתבה הזו תצא מפרופורציות.

מה שיפה בסצנת הראפ כאן בארץ, בשונה מזו האמריקנית לצורך העניין, היא שיש המון פרגון, לא סתם אחד החלקים הכי טובים ויפים בהופעה היה שלב התודות בסוף. טונה האריך שם בדברים, גם לאנשים שהיו איתו בתחילת הדרך ועברו הכל יחד איתו, לטוב ולרע, וגם לאלו שעשו הכל כדי שההופעה הנוכחית תצא לפועל.

בסוף מדובר באנשים שהשקיעו המון, נפשית ומנטלית, וסביר להניח שגם כלכלית, וסבלו או הופלו כי הסגנון המוזיקלי שלהם נחשב לילדותי. האמת היא שטונה ורביד פלוטניק מוכיחים, וכך גם חתך הגילים בהופעה (הורים לילדים, הורים עם ילדים, צעירים, ואפילו כלב נחייה), שעם כתיבה בוגרת וראויה האמנים האלה יכולים להיות במיינסטרים בלי שום גימיק, פשוט עם מוזיקה טובה. והפסגה הזאת שנכבשה, בדיוק כמו אמפי ראשון לפניה, אמפי שוני ועוד היא ממש לא האחרונה.