השאלה הגדולה שחייבת להישאל כשניגשים לדון ברימייק של "סיפור הפרברים" היא "למה?". למה סטיבן ספילברג, אחד הבמאים המצליחים בתולדות הוליווד, הרגיש בגיל 74 את הצורך ליצור גרסה חדשה לאחד ממחזות הזמר הקולנועיים הכי גדולים בהיסטוריה?
הרי "סיפור הפרברים" המקורי, שיצא לאקרנים ב־1961, אינו סתם סרט. הוא היה להיט קופתי ענק. המבקרים גמרו עליו את ההלל. הוא זכה בעשרה פרסי אוסקר. שיריו הנפלאים - שנכתבו בידי סטיבן סונדהיים (שנפטר לאחרונה) ולאונרד ברנשטיין - טבועים עמוק־עמוק בתוך הדנ"א התרבותי הקולקטיבי. יתר על כן, הוא עדיין עובד מצוין. הראיתי אותו בשבוע שעבר לילדי בן ה־10 (חובב של סרטי גיבורי על), ולהפתעתי הוא התלהב עד הגג.
אז נכון שספילברג מדבר על רצונו לביים מחזמר כבר שנים, והגרסה המקורית של "סיפור הפרברים" נתפסת יותר ויותר כיצירה לא מאוד רגישה מבחינה תרבותית. אבל אתה סטיבן ספילברג, למען השם. למה אתה בוחר לבזבז את הזמן היקר שלך דווקא על זה?
הלוואי שהצפייה בגרסה של ספילברג היתה עוזרת לי לענות על השאלה הזאת, אך היא נותרה בלתי פתורה גם כשיצאתי מהאולם בתום ההקרנה. אף שהסרט אינו עושה בושות, הוא בוודאי לא משתווה למקור. הוא מציג כמה חידושים (בעיקר בכל הקשור לאופני הייצוג של הדמויות הפורטוריקניות שלו), אבל בסך הכל נותר נאמן לסרט של רוברט וייז וג'רום רובינס.
הצילום יפהפה, הכוריאוגרפיה דינמית, צוות השחקנים הצעיר והנמרץ מלא בכוונות טובות, השירים עדיין גאוניים, ומבחינה קולנועית לא חסרים רגעים מסחררים. עם זאת, בהחלט חסרים רגעים מצמררים ומרגשים שיסייעו להצדיק את קיומו של הסרט החדש בעולם.
למי שאינו מכיר, להלן תקציר: בהתבסס על הטרגדיה הרומנטית העל־זמנית "רומיאו ויוליה", "סיפור הפרברים" מתרחש בלב מנהטן ב־1957 ומגולל את סיפור אהבתם האבוד מראש של טוני (אנסל אלגורט) ומריה (רייצ'ל זגלר), על רקע סכסוך טריטוריאלי שניצת בין שתי כנופיות רחוב. בפינה אחת ניצבים חברי ה"שארקס", בני מהגרים מפוארטו ריקו, ובפינה השנייה ה"ג'טס", בני מהגרים ממזרח אירופה. טוני הוא אמנם ממייסדי ה"ג'טס", אך אירוע אלים שבעקבותיו נשלח למאסר גרם לו לפרוש מעסקי הכנופיות. מריה, מצידה, היא אחותו הצעירה של ברנרדו (דיוויד אלווארז), מנהיג ה"שארקס", שכמובן אינו מתלהב מכך שאחותו דלוקה על מישהו שאינו פורטוריקני.
גרסתו של ספילברג אלימה יותר מהמקורית וצבעונית פחות. אלגורט ("בייבי דרייבר") וזגלר (שזהו תפקידה הקולנועי הראשון) עושים עבודה יפה כצמד האוהבים, אך מרבית העניין מגיע דווקא מהדמויות שמקיפות אותם. מייק פייסט עצבני וכריזמטי בתור ריף, מנהיג ה"ג'טס". אריאנה דבוז, שמגלמת את חברתו של ברנרדו, אניטה, פצצת אנרגיה אמיתית, והביצוע שלה ללהיט האיקוני "אמריקה" הוא אחד משיאי הסרט. ריטה מורנו בת ה־90, לעומת זאת, שגילמה את אניטה בגרסה המקורית ואף זכתה על כך באוסקר, מופיעה בתפקיד אחר ומגישה ביצוע מרטיט של "Somewhere". אל תופתעו אם גם הפעם זה ייגמר בפסלון.
"סיפור הפרברים" החדש אינו סרט רע, אבל קשה לומר שהוא חיוני. במיוחד כאשר אפשר פשוט לראות שוב את הסרט המקורי.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו