![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)
אני לא מרבה להשתמש במילה "יפהפה" כשאני כותב על סרטים, אבל "כל מה שאנו מדמיינים כאור", סרטה העלילתי הראשון של הבמאית ההודית פיאל קפאדיה, לא ממש מותיר לי ברירה.
סרטה עטור הפרסים והשבחים של קפאדיה, שהיה לסרט ההודי הראשון שמשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן מאז 1994, מגולל את סיפורן של פרבה (קאני קוסרוטי) ואנו (דיוויה פרבה) - שתי אחיות שעובדות בבית חולים במומבאי ושחולקות יחד דירה. פרבה מופנמת, מנוסה ונשואה. אך בעלה, ששודך לה בידי הוריה, עזב לגרמניה זמן קצר לאחר החתונה, ומאז לא יצר קשר. אנו, לעומת זאת, צעירה, מרדנית ומלאת תשוקה. לאחרונה, פצחה ברומן סודי עם גבר מוסלמי, וכעת כל האחיות בבית החולים מרכלות עליה מאחורי גבה.
גם פרבה וגם אנו סובלות מבדידות, ושתיהן מחפשות את מקומן בינות כל ההגבלות והמוסכמות החברתיות שחלות על נשים הודיות שמתגוררות בעיר הגדולה. בתוך כך, למרות הכאוס הגדול והבלתי פוסק ששורר סביבן, מצלמתה המיומנת והכמו תיעודית של קפאידה מפליאה לפלס את דרכה דרך כל הרעש וההמולה על-מנת לשרטט דיוקנאות אינטימיים, מורכבים ומלאי ניואנסים של שתי הנשים הכל כך שונות זו מזו.
עלילת הסרט דלילה למדי, ולא בטעות. גשמי המונסון שוטפים את הרחובות המטונפים והצפופים, הימים חולפים, והחיים פשוט מתנהלים להם. פרבה מפלרטטת בביישנות עם רופא נאה שמחזר אחריה, אך מתקשה להיענות לו מפני שאינה מסוגלת "לבגוד" בבעלה הנעדר. אנו, מצדה, משתעשעת עם פנטזיה חסרת כל סיכוי ומרגישה "כמו מרגלת בסרט". היא נאלצת להתגנב ברחבי העיר כדי לפגוש את אהובה. בסצינה יפה, ממש ניתן לראות כיצד פניה הופכים מאופוריים לקודרים כאשר הוא מבטל לפתע את פגישתם כשהיא כבר נמצאת בדרכה אליו.
למרות האופי הפמיניסטי והפוליטי של הסרט, האווירה מקפידה להיות מהורהרת, רומנטית ולעיתים אפילו נוגה ופיוטית. בניגוד לסרטים מערביים שעוסקים בהודו, לא תמצאו כאן התמקדות מניפולטיבית באומללות ובבלגן. בניגוד לסרטים בוליוודיים, אין כאן שירים וריקודים וסצינות עם אלפי ניצבים, ואין כאן דרמות גדולות.
חיצי הביקורת של קפאידה נורים בעדינות, בדיוק ובאומץ, וללא קמצוץ של התלהמות מטיפנית. הדמויות אותנטיות מאוד, וכך גם הנושאים היומיומיים שמטרידים אותן. הסרט אמנם מתרחש במומבאי, אך תחומי העיסוק שלו, יחד עם המלנכוליה הקיומית שאופפת אותו, הופכים אותו לאוניברסלי ולמעורר הזדהות.
חלקו האחרון של הסרט יוצא מן העיר ושולח את פרבה ואת אנו לכפר כדי לבקר עמיתה לעבודה שנאלצה לפנות את דירתה במומבאי עקב שיקולים בירוקרטיים קרים וקפיטליסטיים. בשלב זה הסרט עולה מדרגה נוספת ונכנס למעין "מצב חלום" שמאפשר לשלוש הנשים כמה רגעים נדירים של נחת, הרחק מהעיניים הביקורתיות שצופות בהן ללא הפסקה כשהן נמצאות בעיר. ראיתי לא מעט סרטים על הודו, אך כזה עוד לא ראיתי. פשוט סרט יפהפה.
"כל מה שאנו מדמיינים כאור", הודו/צרפת 2024
ציון: 10
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו