"מיקי 17", סאטירת המד"ב החדשה של הבמאי הדרום קוריאני זוכה האוסקר בונג ג'ון-הו (והראשון שלו מאז שזכה באוסקר עבור "פרזיטים"), לא ממש מרגישה חדשה. בתור התחלה, סיימו לצלם אותה כבר לפני שנתיים, ומסיבות שונות (ולא בהכרח מעודדות מבחינה אמנותית), היא יוצאת רק כעת. בתור המשך, גם מרבית תוכנו של הסרט כאילו נלקח מסרטיו הקודמים של בונג בשפה האנגלית ("רכבת הקרח", "אוקג'ה") ונארז מחדש עבור הקהל הבינלאומי הרעב. אין מה לומר, זה בהחלט מאכזב.
רוברט פטינסון מככב בתור מיקי בארנס, ברנש תפרן וחסר מזל שנאלץ להצטרף למשלחת לחלל כדי להימלט מנושיו. תפקידו של מיקי במשלחת – שיוצאת ליישב כוכב קרח מרוחק ומסתורי - שמור לאלה שנמצאים בתחתית הסולם החברתי, ובמסגרתו עליו לשמש כשפן ניסיונות עבור הצוות המדעי/רפואי.
מרבית המשימות שמוטלות עליו מסוכנות ואף קטלניות, ותוך כדי ביצוען מיקי נוטה למות. אך אל דאגה. בכל פעם שזה קורה, מיקי למעשה "נולד מחדש" באמצעות מדפסת פלאית ומשוכללת שמייצרת "גרסה חדשה" שלו. וכך הוא מת שוב ושוב ושוב, ומודפס שוב ושוב ושוב, ובכל פעם שזה קורה, השם שלו משתנה ממיקי 1 למיקי 2 למיקי 3 וכו'.
העניינים מסתבכים כאשר גרסה חדשה של מיקי יוצאת מן המדפסת לפני שהגרסה הנוכחית מתה, מה שיוצר מצב יוצא דופן (ולחלוטין לא חוקי) שבו שתי גרסאות של מיקי מתרוצצות חופשיות בתוך מחנה החלל.
זהו סיפור חביב, גם אם לא מקורי במיוחד, ואני מניח שהייתי מוכן לזרום איתו בשמחה אם בונג לא היה משקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה כדי לספר אותו. יש משהו מאוד מסורבל ומתאמץ בדרך שבה הסרט מתקדם ומתפתח, ויש משהו מאוד לא מספק ומאוד לא מתוחכם – לא ברמה הבידורית, ולא ברמה הרעיונית - באופן שבו התסריט עושה שימוש בתרחיש שהוא מציג לנו (כלומר, לאחר שהתרחיש הנ"ל סוף סוף מוצג).
אם נוסיף לכך את העובדה שמרבית הבדיחות כאן לא מאוד מצחיקות (אם בכלל), שהמסרים החברתיים צפויים, לא מעודנים ומוכרים לנו היטב מסרטיו הקודמים של בונג, ושגם הצד הוויזואלי של היצירה לא באמת מצליח לסייע לה להתרומם, כבר נקבל סרט שהוא יותר ממוחזר ומתיש מאשר מבריק.
בתוך כך, ההופעה של רוברט פטינסון ללא ספק מעניינת ומאוד חריגה. הוא מדבר בקול צפצפני ומגומגם, הוא עושה פרצופים לא לגמרי ברורים, וההתנהלות שלו שלומיאלית, נאיבית וחסרת סיכוי באופן כללי. מפעם לפעם, התנהגותו הביזארית של מיקי אכן מניבה רגע מוצלח (הרבה בזכות הטיימינג הקומי המעולה של פטינסון), והעניינים בהחלט עולים מדרגה בסצינות שבהן שתי הגרסאות של מיקי מופיעות זו לצד זו. אבל לוקח ל"מיקי 17" המון-המון זמן עד שהוא מואיל בטובו להגיע לסצינות האלה - וגם הן, מה לעשות, לא באמת מספקות את הסחורה בסופו של דבר, ולא מצדיקות את אורכו של הסרט (שעתיים ועשרים).
עוד נזכיר את מארק ראפלו ואת טוני קולט, שמופיעים כאן בתור הנבלים האכזריים, הטיפשים והסופר-עשירים שמובילים את המשלחת אל כוכב הקרח המרוחק. ראפלו הוא פוליטיקאי כושל שמנהיג מעין כת לא ברורה, ואילו קולט היא אשתו הדוחה. שניהם מגלמים קריקטורות גרוטסקטיות וצפויות שאינן מתפתחות בשום צורה, ואחרי כמה דקות בחברתן אפשר לומר שהרעיון הובן. גם לא ממש קשה לנחש מה יקרה להם בסוף.
בשורה התחתונה, ניתן היה לצפות לקצת יותר מ"מיקי 17". הוא אמנם רחוק מלהיות הסרט הגרוע ביותר שתראו השנה, והמוזרות שלו בהחלט חיננית ומרעננת (לפחות באופן חלקי). אבל הוא אינו מצליח לסחוף, הוא אינו מצליח להלהיב, הוא אינו מצליח לרגש, והכי גרוע, הוא אינו מצליח לחדש. האמת היא שגם לא נראה שהוא מנסה יותר מדי.
פטינסון ממשיך להוכיח שהוא מוכן לקחת סיכונים רציניים כשחקן, וכל הכבוד לו על כך. אבל בסופו של דבר, ניתן לומר שבונג בילה את שש השנים שחלפו מאז שזכה באוסקר בהכנת ארוחת שאריות. באסה.
