"הברוטליסט", שמועמד ללא פחות מעשרה פרסי אוסקר, הוא אפוס עצום ושאפתני באורך של שלוש שעות וחצי שעוסק בשלל נושאים מרתקים. בין השאר, הוא מדבר באריכות על החלום האמריקני, על ארכיטקטורה, על חוויית ההגירה, על קפיטליזם, על פוסט־טראומה, על גזענות ושנאת זרים, על תעשייה כבדה ועל המתח בין אמנים לבין הפטרונים שלהם.
אך נוסף על כל אלה, סרטו של הבמאי בריידי קורבט, שעלה היום למסכים אצלנו, הוא גם סרט יהודי מאוד. גיבורו, שמגולם בידי אדריאן ברודי, הוא ארכיטקט יהודי־הונגרי שמגיע לארה"ב מייד לאחר השואה; אחת הסצנות המרכזיות של הסרט מתרחשת במהלך תפילת הווידוי שנאמרת ביום כיפור; וגם מדינת ישראל משחקת כאן תפקיד משני אך חשוב. בשלב מסוים אפילו תוכלו לשמוע את הכרזת העצמאות מפיו של דוד בן־גוריון.
"המשפחה שלי מהונגריה במקור, ויש לי שורשים יהודיים רחוקים", מסביר קורבט בן ה־36 בראיון ל"ישראל היום", "אבל בתור ילד הלכתי לבית ספר קתולי, והחשיפה העיקרית שלי ליהדות הגיעה דרך הסנדקית שלי. בתור ילד ביליתי חופשות קיץ רבות אצלה בניו ג'רזי וביקרתי איתה בבית הכנסת. כיום אני לא קתולי או יהודי, אני אתיאיסט. אבל רבים מהמפיקים ומאנשי הצוות שלנו הם יהודים, והרגשתי שאני יכול לגשת לעולם הזה בביטחון ולהציג אותו באופן הכי מדויק שאפשר".
למה בעצם הרגשת צורך לספר את הסיפור הכל כך יהודי הזה?
"עבורי ועבור אשתי, מונה פסטוולד, שכתבה איתי את התסריט, הדמויות תמיד היו יהודיות, כי הן נכתבו בהתאם לנסיבות שלהן. הארכיטקטים שלמדו ופיתחו את סגנון הבאוהאוס, ושהיו השראה לדמות שאדריאן ברודי מגלם בסרט, היו בעיקר יהודים ממרכז וממזרח אירופה.
"כך שעבורי הדברים שהסרט מדבר עליהם הם דברים היסטוריים, וכך ניגשתי אליהם. אני לא מתעניין בפרופגנדה או במסרים מוצפנים. אני מתעניין בבלגן של ההיסטוריה ומנסה לבטא את הבלגן הזה בסרטים שלי. אין לי כל כוונה ללמד קורס על נושא מסוים".
אחת הסצנות המרכזיות של הסרט מתרחשת במהלך תפילת הווידוי שנאמרת ביום כיפור. איך ניגשתם לצלם את הסיקוונס הזה?
"כמו שאתה בטח יודע, התפילה ביום כיפור יכולה להיות קצת מבולגנת ומאולתרת, והיינו צריכים שהיא תהיה מדויקת ובאותו הסולם כדי שתשתלב באופן חלק עם הפסקול של הסרט. אז המלחין שלנו, דניאל בלומברג, שהוא בחור יהודי בן 30 ומשהו שגר בצפון לונדון, היה על הסט ובעצם הדריך אותנו וניצח על התפילה".
סרטים שעוסקים ב"משהו"
בסרט הראשון שלך, "ילדותו של מנהיג", חקרת את יסודות הפשיזם. הפעם אתה צולל אל תוך המפלצת הקפיטליסטית ומפרק את המיתוס האמריקני.
"כן. זה בלתי אפשרי עבורי לעשות סרט על המיתוס האמריקני מבלי לדבר בו בזמן על הפירוק שלו. קל לי יותר לדמיין את החיים לאחר המוות מאשר לדמיין את החיים לאחר הקפיטליזם. בכל מדינה, אם תסתכל מתחת למכסה המנוע, אתה תמצא קפיטליזם. אפילו במדינות שנחשבות לניסויים חברתיים אוטופיים, כמו נורבגיה - שהיא המדינה שממנה מגיעה אשתי. הרי מה היצוא העיקרי שלהם? נפט".
מאיפה התעוזה המתמשכת לעסוק בנושאים כל כך גדולים בצורה כל כך אפית ושאפתנית?
"בשני העשורים האחרונים נעשו מעט מאוד סרטים שביקשו לייצר אימפקט תרבותי, וזה לא שאין קולנוענים שמעוניינים ליצור סרטים מהסוג הזה. התעשייה פשוט לא תומכת בהם. זה מצב מסובך שקשור לסטרימינג ולאופן שבו מחשבים כיום את הרווחים, וכתוצאה מכך הוליווד זהירה יותר מאי פעם בסוג הפרויקטים שמופקים. אבל זה יוצר מעין מעגל של בולשיט, כי אנשים לא הולכים לקולנוע, אז הוליווד לא מפיקה פרויקטים נועזים ולא לוקחת סיכונים.
"אבל בסופו של דבר, רק הפרויקטים הבאמת רדיקליים גורמים לאנשים לקום מהספה וללכת לקולנוע. 'אופנהיימר', למשל, עשה מיליארד דולר. תאהבו אותו או לא, האימפקט התרבותי של הסרט הזה הוא משהו שאי אפשר להתווכח עליו. ברור שיש תיאבון לסרטים שמבטיחים משהו קולנועי, לסרטים שעוסקים ב'משהו'.
"אז אני חושב שאם אתה כבר מחליט לעשות סרט, ולהשקיע את כל האנרגיה ואת כל הזמן ואת כל המאמץ שדרושים לשם כך, כבר עדיף שהסרט שלך יהיה על 'משהו'. יצירת אמנות צריכה להיות דבר שמדברים עליו ושמתווכחים עליו. בשביל זה אמנות קיימת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו