חוץ מהסצינות עם שירה האס "קפטן אמריקה" החדש מקרטע ומבאס

אם קיוויתם שאולפני מארוול ינצלו את הפגרה הארוכה שנכפתה עליהם כדי לשוב לשולחן השרטוט וכדי למצוא דרך יצירתית וכיפית שתאפשר להם לצאת מהמשבר המתמשך שבו הם שרויים, צר לי לבאס אתכם. לא רק ש"קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא" הוא במובהק החלש שבסרטי "קפטן אמריקה" עד כה, הרי שהוא גם ממשיך את רצף האכזבות של מארוול, שהחל מיד אחרי "הנוקמים: סוף המשחק", ושנמשך עד "המארוולס", שיצא לפני כשנה וחצי.

"עולם חדש ומופלא" אמנם אינו נוראי ומשמים כמו "המארוולס", אבל אני יכול להבטיח לכם שאין בו שום דבר "חדש" או "מופלא". הדילמות המפוהקות שלו ממחזרות עניינים שכבר טופלו בסדרת הסטרימינג שהוקדשה לפלקון (וב"קפטן אמריקה: חייל החורף"), קנה המידה שלו טלוויזיוני לחלוטין, ההומור שלו לא מצחיק לרגע, והוא חסר כל דרייב, מעוף או כריזמה.

בתוך כך, בהחלט ניתן לחוש בשינויים הרבים שבוצעו בתסריט ובסרט במהלך הצילומים (ולאחר שהצילומים כבר הסתיימו). לפרקים נראה כאילו שחלקיו השונים של "עולם חדש ומופלא" דבוקים זה לזה עם סלו-טייפ, האלמנט הפוליטי שלו רוכך ורוקן מכל תוכן שעשוי לפגוע ברגשות של מישהו (והפך לפייסני וחנפני בקטע מוגזם), וההפתעה הגדולה היחידה שלו – שנחשפת בשיאה של המערכה השלישית ושאמורה לגרום לכם לאבד את השיט שלכם - כבר הופיעה בכל טריילר ועל גבי כל פוסטר שקידם אותו (כאילו כדי להמחיש את רמת חוסר הביטחון של מארוול בסרט של עצמם).

האם מארוול שכחו לעשות סרטים טובים? האם הסיפור של ה-MCU גמור? למרבה הצער, על-פי הפרק הנוכחי בסאגה, שמבקש להתחיל קו עלילתי חדש שיימשך גם בסרטים הבאים, התשובה היא יותר "כן" מ"לא" - שכן "עולם חדש ומופלא" נכשל גם בתור סרט שעומד בפני עצמו, וגם בתור סרט שאמור להכין את הקרקע להמשך, ולא תמצאו כאן קמצוץ מהקסם הקליל והחינני שאפיין את מארוול בעבר.

בבסיסו, זהו מותחן פרנויה שמהדהד את "חייל החורף". אך כאמור, הביצוע לוקה בחסר בכל האגפים ומרגיש כמו downgrade רציני לעומת סרטי "קפטן אמריקה" הקודמים.

סם וילסון (אנתוני מאקי), הידוע גם כפלקון, נכנס לנעליו של קפטן אמריקה בעקבות פרישתו של סטיב רוג'רס, וממשיך להרגיש שהוא לא הבן אדם המתאים לתפקיד (בעיקר מפני שהוא גבר אפרו-אמריקאי, אבל כמובן שהנושא הטעון הנ"ל מטופל רק ברמזים מאוד-מאוד עדינים).

עד מהרה, וילסון מוצא את עצמו בבית הלבן עם הנשיא הנבחר, תדאוס רוס (האריסון פורד, שמחליף את וויליאם הרט שהלך לעולמו), וזה מבקש ממנו להרכיב את הנוקמים מחדש. רגעים ספורים לאחר מכן, חבר וותיק של וילסון בשם אייזאה (שאותו לא תכירו, אם לא צפיתם ב"פלקון ואיש החורף") מנסה להתנקש בנשיא, אבל נראה שהוא מופעל בשלט רחוק בידי מישהו אחר (כמו ב"מועמד ממנצ'וריה").

מפה לשם, וילסון והסייד-קיק היבשושי שלו, חואקין (דני רמירז), יוצאים לחקור מי מנסה לחסל את הנשיא ומי הפליל את אייזאה, כאשר במקביל, סוכנת חשאית בעלת שורשים ישראליים בשם רות בת שרף (שירה האס) מנהלת חקירה משל עצמה. כפי שאתם יכולים לנחש, לא יעבור זמן רב מדי עד ששתי החקירות יצטלבו.

הבמאי ג'וליוס אונה עושה כמיטב יכולתו כדי להחזיק את הכל יחד כך שהעסק לא יתפרק, אך קשה לומר שמצליח לו. סצינות האקשן אינן מלהיבות, האפקטים אינם מרשימים, והכל מרגיש דל ורדום באופן כללי.

מי שכן מנצלת את ההזדמנות שניתנה לה כדי להותיר חותם משמעותי על ההתרחשויות היא שירה האס המוכשרת (שליהוקה, כזכור, גרר מחאות מצד הקהל הפרו-פלשתיני/אנטי-ישראלי).

האס היא שחקנית המשנה היחידה בסרט שמתהדרת באישיות ובאנרגיה, ופשוט תענוג לראות אותה בפעולה. היא עושה פרצופים זעופים, היא חוצה את המסך עם פאסון, היא יורה את שורות הטקסט שלה בביטחון ניכר, היא מכסחת לרעים את הצורה ומתגלה כבאד אסית לא קטנה. היא הולכת ראש בראש עם האריסון פורד ועם אנתוני מאקי, והיא אינה מתקשה לגנוב את ההצגה מעמיתיה המנוסים והמפורסמים בהרבה (כמו ג'יאנקרלו אספוסיטו וטים בלייק נלסון).

האס אולי אינה מופיעה על המסך ליותר מכמה דקות במצטבר, אבל מבחינתי, הסצינות איתה הן החלקים הטובים ביותר ב"עולם חדש מופלא". הלוואי שתלוהק גם לסרט הבא. ושההייטרים יקפצו.

"קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא", ארה"ב 2025