העולם לא באמת היה זקוק לסרט נוסף על בוב דילן - יש כבר מספיק כאלה. גם בגזרה העלילתית ("אני לא שם" המופתי, של טוד היינס מ-2007), וגם בגזרה התיעודית ("אל תביט לאחור" הקלאסי, של ד"א פנבייקר מ-1967, "בוב דילן: אין כיוון הביתה" המפעים, של מרטין סקורסזה מ-2005).
בהתחשב בכך, "אנונימי לגמרי", הדרמה הביוגרפית החדשה והמדוברת של ג'יימס מנגולד ("הולך בדרכי", "לוגאן"), שמתמקדת בראשית הקריירה של כותב השירים היהודי האגדי, דווקא כן מצליחה להצדיק את קיומה ולספק מעט הנאה. היא אמנם אינה מחדשת דבר, אין בה טיפה של תחכום או מורכבות, והיא גדושה בקלישאות וברגעים מגוחכים שמאפיינים סרטים הוליוודיים בז'אנר הביוגרפי-מוזיקלי. אבל באותה נשימה, סרטו של מנגולד גם עשוי במיומנות, מקפיד שלא לעשות בושות יוצאות דופן, ונותן המון כבוד (וזמן מסך) למוזיקה המדהימה והעל-זמנית שעומדת במרכזו.
כפי שאתם ודאי יודעים, טימותי שאלמה ("קרא לי בשמך", "חולית") הוא זה שנכנס כאן לנעליו הענקיות של דילן, וגם אם ההופעה המושקעת והבסך הכל משכנעת שלו (שהצריכה ממנו אימונים והכנה של כמה שנים) אינה בהכרח ראויה לאוסקר, היא בהחלט מרשימה.
שאלמה מנגן ושר שלושה-עשר שירים בעצמו, ומתמיד להסתובב בעצבנות ובחוסר שקט, תוך כדי שהוא ממלמל את שורות הטקסט (הלעיתים שנונות) שלו מזווית הפה, כנדרש. בהחלט יש כאן כמה רגעים שבהם הוא נעלם לחלוטין אל תוך דמותו של דילן.
כאמור, "אנונימי לגמרי" אינו מגולל את כל סיפור חייו של דילן ואינו מתיימר לפצח את דמותו. במקום זאת, הוא מתמקד בארבע שנים דרמטיות, סוערות ויצירתיות במיוחד שבמהלכן הזמר הצעיר הגיע לניו יורק ממינסוטה, גיבש את הפרסונה שלו, הושפע עמוקות מהאירועים ההיסטוריים שהתרחשו סביבו (משבר הטילים בקובה, רצח הנשיא קנדי, המאבק לשיוויון זכויות), כתב את להיטיו האלמותיים הראשונים, הפך לכוכב, התנער מסצינת הפולק, שביקשה להגביל את צעדיו האמנותיים, ויצא לדרך עצמאית. הספק לא רע, לכל הדעות.
תוך כדי, אנו גם עדים למערכות היחסים של דילן עם הזמרת ג'ואן באאז (מוניקה ברברו המצוינת) ועם בת הזוג הראשונה שלו בניו יורק (אל פאנינג), ומבלים קצת זמן עם כמה מאליליו ומנטוריו המוזיקליים של דילן, כמו פיט סיגר (אדוארד נורטון), וודי גאת'רי (סקוט מקניירי) וג'וני קאש (בויד הולברוק).
השירים שדילן כתב באותה תקופה – "Blowin’ In The Wind", "The Times Are A-Changin’", "A Hard Rain’s A‐Gonna Fall" ועוד - עדיין נחשבים לכמה מהשירים המושלמים ביותר שנכתבו, ואם תצפו בסרט ותקשיבו למילותיהם, תוכלו אולי להבין מדוע.
עם זאת, לא תוכלו להבין מהסרט כיצד ייתכן ששירים אלה נכתבו תוך זמן כה קצר בידי אדם כה צעיר וכה חסר ניסיון. גם דילן עצמו - שהוא כזכור המוזיקאי היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס נובל לספרות - לא ממש יודע לענות על השאלה הזאת. מה שכן, מאוד משמח שקהל שטרם נחשף ליצירות המופת האלו יקבל הזדמנות לעשות זאת כעת.
מבחינה דרמטית, הסרט בוחר להתנקז אל הופעה שנויה במחלוקת שדילן נתן בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-1965, אחרי שכבר הפך לכוכב ענק. מארגני האירוע רצו שינגן סט אקוסטי שיורכב משירי מחאה, אך דילן, מצידו, התעקש לנגן את שירי הרוק החשמליים והבועטים שכתב עבור תקליטו החדש, "Highway 61 Revisited". הקהל לא היה מרוצה מהבחירה, בלשון המעטה. גם לא מארגני הפסטיבל.
המאבק בין הפולקיסטים השמרנים והתמימים לבין דילן המהפכן והמרדן מוצג בסרט באור רומנטי ומוגזם, ומניב תוצאות קומיות ומעט מגוחכות. אך שוב, בגלל שהאירועים הנ"ל מתרחשים על רקע מוזיקה כל כך מעולה (שמתנגנת בווליום כל כך גבוה), זה לא כל כך נורא, ולפעמים אפילו טיפונת מרגש.
בסופו של דבר, "אנונימי לגמרי" אולי אינו הרבה יותר מדרמה ביוגרפית סטנדרטית, אבל לפחות הוא מפוצץ עד אפס מקום בשירים מופלאים, ולפחות יש לו את טימותי שאלמה, ששוב מוכיח שהוא אחד מהשחקנים האמריקאים הצעירים הכי רציניים והכי מוכשרים בסביבה. גם כשהסרט שבו הוא מככב רציני קצת פחות.
כך או כך, אם אתם מעוניינים לצפות בדרמה מוזיקלית טובה בהרבה שמתרחשת בדיוק באותו המקום ובדיוק באותה התקופה, הרשו לי להמליץ לכם על "בתוך לואין דיוויס" המופתי של האחים כהן. סרט משמעותי לאין ערוך מ"אנונימי לגמרי", וגם המוזיקה שלו לא פחות טובה.
"אנונימי לגמרי", ארה"ב 2024
