"אם זה יצליח להיות סרט שייגע במי שמרגיש שהוא בשוליים - זה יהיה הישג בעיניי"

אחרי שנכנס לפרויקט התיאטרוני השאפתני "הטרגדיות של בית אדיפוס", שבמסגרתו עלו תחת כיפת השמיים באמפי וואהל בפארק הירקון ובהמשך יעלו באולמות התיאטרון (הבימה 4, 12-11 בפברואר) שלושה מחזות של סופוקלס ברצף ("אדיפוס המלך", "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה"), ממשיך השחקן תובל שפיר בבחירת פרויקטים ייחודיים - והפעם על המסך הגדול.

זה יקרה בסרט חדש של ירדן אגיאן "ילד זין", שיעלה לאקרנים ב־15 בינואר, שבו הוא משחק בתפקיד הראשי לצד לאה לב (עוד משחקים בסרט ניב מג'ר, אביעד בנטוב, תומר פישמן, נועם כרמלי ולני כהן), מעין סיפור התבגרות קומי וציני, שמשלב הומור שחור וקולנוע אינדי אמריקני.

בסרט הוא מגלם את דמותו של רון גלייזר, מתבגר מרדני במושבה הקטנה וההיסטורית מזכרת בתיה, שיחד עם חברתו ללהקת הרוק חולם לברוח מהשגרה החונקת והמשעממת ולחיות תחת הסלוגן סקס, סמים ורוקנרול. כשחברם הבוגדני ללהקה, תומר ויינשטיין, נוטש אותם באופן מפתיע, השניים יוצאים למסע שמעמיד את החברות האינטנסיבית שלהם בסכנה.

הסרט מחולק לארבעה פרקים, שכל אחד מהם מציג רגעים משמעותיים בחייהם של הגיבורים רגע לפני שתמה תקופת הנעורים, דרך הפער הכואב בין החלום למציאות, בין התשוקה והריגושים למציאות האפורה של דור שמנסה לשבור את התבניות הישנות ולמצוא דרך חדשה לממש את עצמו.

"בשלב מסוים בקריירה שלי היתה לי תחושה שאין לי בחירה, מין היסחפות כזאת על איזה גל שכבר עובד ומצליח ואתה מרגיש ששמים אותך בסוג תפקידים מסוים", משתף תובל בכנות. "המקום שבו הצלחתי לאתגר את עצמי יצירתית היה במפגש עם סטודנטים שהציעו לי פרויקטים. הרגשתי שמציעים לי משהו אחר, ובמפגש עם ירדן, שמאז הפך לחבר, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו שמנסה לעשות משהו שמהשנייה הראשונה הבנתי ואהבתי, סרט התבגרות שהוא רק סרט התבגרות".

מה זה אומר?

"הרבה פעמים בארץ, בגלל המצב החברתי והפוליטי הכאוטי, שהכל פה על אקסטרים, סתם להתבגר יכול להישמע לאנשים משעמם או נורמלי ורגיל ולא קשה. וזה לא נכון, כי אני יודע מה זה להיות ילד מתבגר. הסרט הזה עוסק בשני ילדים שהמצב הכלכלי שלהם הוא סבבה, ההורים שלהם מתפקדים, הם לא חיילים או בסיטואציה פוליטית מורכבת, פשוט שני מתבגרים עם עולם פנימי עשיר - סרט שהרגשתי שהייתי רוצה לראות כנער מתבגר, שחסר בישראל, למרות שהוא מושפע מסרטים אמריקניים בסגנון הזה.

"חוץ מזה, אמרו לי שזה עם לאה לב ומאוד שמחתי. המפגש עם ירדן הבמאי התחיל בסרט קצר ב־2019. ואז הגיעה הקורונה, הוא אמר שהוא כותב עוד משהו קצר, כי הדמויות האלה מסתובבות לו בלב ובראש, והציע לנו להצטרף לתהליך הכתיבה כי לאה ואני שנינו שחקנים יוצרים כותבים ומאוד דעתנים. יצא שנפגשנו פעם בשבוע לסשן כתיבה - וככה נוצר החלק השני. ואז המשכנו לעשות את החלק השלישי בסרט הגמר שלו, הוא התחיל לשחק עם החומרים וראה שיש משהו שיכול להיות סיפור באורך מלא וזה הפתיע. לא תכננו שזה מה שיהיה כשנפגשנו בבית קפה ב־2019, אבל אני מאוד שמח שיצא ככה".

הפרויקט בתיאטרון, הסרט הזה, הבחירות שלך ביצירה שרחוקה מהמיינסטרים ויותר קרובה לשוליים בתקופה האחרונה - כל אלה באים מהצורך להביא משהו אחר שלך? להתמודד עם טייפקאסט שונה?

"תמיד אתה מחפש הזדמנויות לאתגר את עצמך ולעבוד עם אנשים רעבים ויצירתיים. אני חושב ששוליים באמנות הם דבר מבורך, ושאין מספיק מהם בתרבות הישראלית. בגלל זה יש אנשים שלא מוצאים שיקוף מספק שלהם על המסך או על הבמה. אז אם זה יצליח להיות סרט שייגע בכל מיני אנשים שמרגישים שהם בשוליים - זה יהיה הישג בעיניי".

מה עם המוזיקה שלך בימים אלה?

"אני אוסף חומרים. בתקופה הזאת הכתיבה שלי היא בעיקר של מחזה. אני מוצא את עצמי פחות כותב טקסטים לשירים, אבל כן - יש כמה שירים שהצטברו, ואני מניח שעוד ייצאו. אני מחכה להזדמנויות ולשיתופי פעולה שיעזרו לי להוציא אותם".