"זו היתה סערה מושלמת": הג'ינג'ית הכי לוהטת של הוליווד בסרט חדש

השנים האחרונות היו נדיבות עבור נטשה ליון. השחקנית היהודייה התוססת בעלת הקול הצרוד, שהתפרסמה בצעירותה בזכות תפקידים בסרטים כמו קומדיות הנעורים "אמריקן פאי" ו"יחידה במינה" והמיוזיקל "כולם אומרים אני אוהב אותך" של וודי אלן, המציאה את עצמה מחדש לפני כחצי עשור בתור תסריטאית, במאית ומפיקה, ומאז נראה שהקריירה שלה נהנית מתנופה אדירה.

היא השתתפה ב"כתום הוא השחור החדש" (וזכתה במועמדות לאמי), כתבה, ביימה ושיחקה במיני־סדרה המצליחה "בובה רוסית", ולאחרונה היא מובילה סדרה בלשית מבדרת בשם "פוקר פייס", שגם עליה היא חתומה כיוצרת, מפיקה ובמאית.

כעת, בגיל 45, ליון לוקחת פסק זמן קצר מעולם הסדרות כדי לחבור לאליזבת אולסן ("וונדה־ויז'ן") ולקארי קון ("הנותרים") ב"שלוש בנותיו" - דרמה נשית סוערת ואמוציונלית על שלוש אחיות שמתכנסות בדירה צפופה במנהטן כדי להיפרד מאביהן הגוסס (ולהתקוטט).

באופן חריג, התסריטאי־במאי היהודי־אמריקני עזאזל ג'ייקובס ("יציאה צרפתית"), שחתום על הפרויקט, כתב את שלושת התפקידים הראשיים במיוחד עבור אולסן, קון וליון, מבלי שדיבר איתן על כך קודם לכן. למזלו, שלוש השחקניות המוערכות - והשונות מאוד זו מזו - שמחו מאוד על ההזדמנות הנדירה לעבוד יחד והסכימו מייד.

"העובדה שעזאזל כתב את התפקידים במיוחד עבורנו רק הוסיפה למסתורין ולקסם של כל העניין", אומרת ליון במהלך מסיבת עיתונאים שמתקיימת לרגל עליית הסרט בנטפליקס. "כי מצד אחד, הוא כתב תסריט מאוד אישי, שמבוסס על החוויות שלו עם אובדן של אנשים קרובים ואהובים. מצד שני, הוא חשב על שלושתנו כשהוא כתב את זה. ואנחנו בכלל לא הכרנו אחת את השנייה. זה כאילו הוא אמר 'אם אני אבנה את זה, הן יבואו'. כאילו הוא החליט להיות הארכיטקט של הגורל שלו, או משהו כזה. עבורי זו היתה סערה מושלמת. לא יכולתי לחכות לעבוד עם החבר'ה האלה. קצת הרגשתי כמו מוזיקאי שנכנס לאולפן כדי להקליט עם ג'ון לנון. ידעתי שאצטרך לספק את הסחורה ולהיות בשיאי".

ב"שלוש בנותיו", שערך את הפרמיירה שלו בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה, ליון מגלמת את רייצ'ל, סטלנית ומהמרת מקצועית שחולקת את הדירה עם אביה החולה ומטפלת בו. קון מגלמת את קייטי, האחות הקשוחה והביקורתית, ששום דבר אף פעם לא מספיק טוב עבורה, ואילו אולסן מגלמת את כריסטינה, האחות הרוחנית והקצת מעופפת, שתמיד מחפשת את דרך האמצע.

כצפוי, האישיויות השונות של האחיות מתנגשות למן הרגע ששלושתן נמצאות יחד באותו החדר. הן לא מצליחות להחליט כיצד לכתוב את ההספד לאביהן (שעשוי ללכת לעולמו בכל רגע), לא מצליחות להסכים מה לעשות בדירה שתיוותר בקרוב ריקה (כאמור, רייצ'ל מתגוררת בה כרגע, אבל קייטי לא מרוצה מכך), וכמובן יש גם מתיחויות ומחלוקות מהעבר שמפציעות מחדש בכוחות מחודשים.

"כבר גילמתי דמויות דומות בעבר", מודה ליון. "אני לא כל כך אוהבת סטלנים, וזה קצת הפך לטייפ־קאסט שלי, אבל בגלל החבורה שהיתה מעורבת בפרויקט הסכמתי. הספציפיות של התסריט היתה מאוד מפתה, ולא קורה הרבה שיוצא לי להשתתף בפרויקטים שדורשים ממני רמה גבוהה כל כך של ביצוע. הרגשתי את הפחד שמתלווה לקפיצה מצוק, כשאין לך איפה להתחבא ואין לך מאחורי מה להתחבא. אבל שלושתנו הרגשנו בנוח מייד, והרגשנו בטוחות. הלכנו עמוק מאוד אל תוך הדמויות ואל תוך מערכות היחסים שלהן. הרגשנו שהתסריט מזמין אותנו לעשות את זה".

"עבורי השאלה הפכה להיות 'למה?'" היא ממשיכה. "למה הדמות שלי מתמסטלת ומנסה להדחיק את הרגשות שלה? מהו הרגש שמסתתר מתחת לאדישות? מהו הרגש שממנו אני מנסה לברוח? אֵבל הוא קונספט מטורף, ומאוד שמחתי על ההזדמנות לחקור את הנושא. הרי זו אחת הסיבות שהפכנו לשחקנים, לחקור דברים שלא בהכרח חווינו על בשרנו בצורה הספציפית הזאת. האקט היצירתי יכול ללמד אותנו ולהרחיב את האופקים שלנו, והוא גם יכול להפוך אותנו לאנושיים יותר. זה הדבר שאני הכי מעריכה בסרט הזה".