העשייה האמנותית של אורי זוהר, שהלך לעולמו בגיל 86, התפרשה על פני תחומים רבים: הוא היה חבר בלהקת הנח"ל ובלהקת "בצל ירוק", הוא הגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה, הוא לקח חלק מרכזי במערכונים המיתולוגיים של חבורת "לול", עם אריק איינשטיין וצבי שיסל, והוא גם היה שחקן כריזמטי ומצוין שהשתתף בעשרות סרטים, מערכונים, תוכניות טלוויזיה ופרסומות.
לצד כל אלה, אורי זוהר גם היה תסריטאי ובמאי קולנוע פורה ומחונן, שהספיק לעשות לא מעט בעשור וחצי שבהם היה פעיל לפני שחזר בתשובה. הוא ביים 11 סרטים באורך מלא, ובהם להיטים גדולים כמו "מוישה ונטילטור" (1966); "השכונה שלנו" (1968), בכיכובה של שלישיית הגשש החיוור; ו"התרנגול" (1971), בכיכובו של חיים טופול.
אבל נוסף לסרטים אלה, שהיו מסחריים יותר באופיים, זוהר גם הנפיק שורה של יצירות קולנועיות נועזות, חדשניות ופורצות דרך, שמהוות אבני יסוד בתולדות הקולנוע הישראלי ושנותרות רלוונטיות ומלאות עוצמה גם היום. הן גם מיטיבות להסביר מדוע זוהר עדיין נחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הישראלים החשובים ביותר שפעלו פה אי פעם. הנה חמשת סרטיו הטובים ביותר.
"חור בלבנה" (1965)
סרטו העלילתי הראשון של זוהר (לאחר פרויקט תיעודי בשם "עץ או פלסטיין", שנערך מקטעים שנלקחו מ"יומן כרמל") הוא הזיה סוריאליסטית פרועה ואוונגרדית, שהקדימה את זמנה (וכשלה בקופות). בהתבסס על תסריט מאת עמוס קינן, זוהר מככב כעולה חדש שמגיע ארצה על רפסודה ומקים קיוסק בלב המדבר. העניינים מסתבכים כאשר למדבר מגיע אדם נוסף, שפותח קיוסק ממש מולו. סרט אבסורדי, מופרע ומופלא, שבז למוסכמות ושעושה צחוק מכל מה שאפשר (כולל המפעל הציוני והמדיום הקולנועי עצמו).
"שלושה ימים וילד" (1967)
בהתבסס על סיפורו של א"ב יהושע, זוהר מגולל מעשייה מודרניסטית בניחוח הגל החדש הצרפתי, על אודות מורה למתמטיקה שמתבקש לשמור על הילד של אהובתו לשעבר. אהבה, קנאה וטינה מתערבבות יחדיו ויוצרות קוקטייל ארסי ועסיסי שעדיין עובד מצוין. תוסיפו לכך את הצילום הנפלא של דוד גורפינקל ואת נופיה הבתוליים של ירושלים (הסרט צולם באזור שכונת ניות ועמק המצלבה), ותקבלו קלאסיקה מקומית אמיתית. עודד קוטלר, שמככב, זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן עבור תפקידו - עדות נוספת לכך שזוהר תמיד היה עם אצבע על הדופק של הקולנוע האירופי.
"כל ממזר מלך" (1968)
מפגן מוגזם של אופוריה שמשקף היטב את ההוויה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. יהורם גאון מככב כמדריך תיירים שמגויס בידי משרד החוץ כדי ללוות עיתונאי אמריקני שמגיע לאזור עם אשתו כדי לכתוב על המלחמה שעומדת לפרוץ. ואז המלחמה פורצת. את התסריט כתב זוהר יחד עם אלי תבור (שיכתוב בהמשך גם את "צ'רלי וחצי" ואת "חגיגה בסנוקר"), והתקציב הנדיב של הסרט אפשר את צילומן של סצנות קרב רציניות יחסית ואת הבאתם של כמה שחקנים אמריקנים מוכרים (ויליאם ברגר ופייר אנג'לי), דבר חסר תקדים בזמנו. לא סרטו הטוב ביותר של זוהר, אבל ללא ספק סרטו הגדול ביותר.
"מציצים" (1972)
על רקע מהפכת "מי טו", סרטו המפורסם ביותר של זוהר זוכה בשנים האחרונות לבדיקה מחודשת, ואפשר להבין מדוע. זהו סרט שוביניסטי וולגרי, שמלווה שני גברים תל־אביבים טיפוסיים וילדותיים, שמגולמים בידי זוהר ואריק איינשטיין, בשעה שהם חיים את חייהם הנהנתניים והריקים. הם משוטטים על חוף הים, מסתובבים בעיר, מחפשים סטוצים, רוקמים תוכניות - אבל לא באמת עושים שום דבר, ולא באמת מגיעים לשום מקום. אז מצד אחד, זהו סרט פולחן אייקוני, אך בעייתי שקשה לצפות בו היום בעיניים לא ביקורתיות; מצד שני, זהו גם סרט מלנכולי, ברוטאלי - וכן, גם די מצחיק, בדרכו הפאתטית - על משבר קיומי עמוק, שסיפק רמז ראשון לדרך שבה זוהר יבחר ללכת כמה שנים אחר כך.
"עיניים גדולות" (1974)
לא רק סרטו הטוב ביותר של זוהר - כי אם גם אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר אי פעם. ממש כך. זוהר מככב בתור בני פורמן, מאמן כדורסל נשוי שמתרוצץ בין משפחתו, קבוצתו ושתי המאהבות שלו. אריק איינשטיין מגלם את כוכב הקבוצה ואת חברו הטוב של פורמן, שמסתכל עליו מהצד בתדהמה ולא מבין מה הוא עושה. את התסריט כתב זוהר יחד עם הסופר יעקב שבתאי. צילום שחור־לבן מפעים של דוד גורפינקל. עוד סיפור תל־אביבי על משבר קיומי. עוד סיפור על ריקנות וחוסר משמעות. עוד צעד, הפעם ברור יותר, לכיוון החזרה בתשובה.