צריך פעם לברר למה פיליפ רות לא עובד בקולנוע, ולמה גם לטלוויזיה יצירותיו אינן מיתרגמות בשיא כוחן. אחת לכמה שנים מופיע יוצר קולנוע או טלוויזיה ומנסה שוב לבצע עיבוד, וכמו בכל הפעמים בעבר - הוא כושל.
הפיתוי ברור: פיליפ רות הוא סופר גדול, וברבים מספריו הוא שוזר את הנרטיבים והדמויות מלאות החיות שלו בתוך מהלכים היסטוריים שמגדירים את אמריקה. יש מעט מאוד תסריטאים שמסוגלים ליצור סיפור גדול, אמין מבחינה היסטורית, ובעל משמעויות מורכבות. כשסופר כמו רות כבר עשה את העבודה, כל מה שנשאר זה לעבד את הפרוזה לתסריט, בהנחה שככל שיהיה נאמן יותר למקור כך התוצאה על המסך תהיה טובה יותר.
רות פרסם את ספרו "הקנוניה נגד אמריקה" בשנת 2004. זה היה ניסיון נועז ביותר לשכתוב של היסטוריה אלטרנטיבית של ארה"ב. תארו לכם איך היו נראים הדברים אם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לא היה מנצח בבחירות של 1940, והמועמד המנצח היה הטייס האגדי, הפרו־נאצי, צ'רלס לינדברג. אגב, זו כבר היתה מערכת הבחירות השלישית של רוזוולט, שבמציאות דהר אחר כך לקדנציה רביעית.
מהפך ביחס לאם היהודייה. פיליפ רות, אי.אף פי
בעקבות בחירתו של לינדברג לנשיאות, עולה משטר שרודף את היהודים והופך לבעל ברית של גרמניה הנאצית, תוך שימוש ברטוריקה של חתירה לשלום והימנעות אמריקנית מהתערבות במלחמות שמעבר לים. זהו טיעון שבעשור הראשון של שנות האלפיים היה שגור בקרב שופרות השמאל. לי אישית היה ניסיון מסוים עם הדימוי של לינדברג, והלקח הוא שמותר להגזים רק אם אתה פוליטיקלי קורקט. פרסמתי טור באתר שמאל אינטרנטי, שבו השוויתי בשנת 2010 את המהפך שמחולל הנשיא אובאמה באסטרטגיה האמריקנית ממש כאילו לינדברג נבחר לנשיאות והופך את היוצרות. פתאום מדינת הטרור המאיימת על קיום ישראל באמצעות פיתוח נשק גרעיני היא יעד להתקרבות וידידות מצד ארה"ב, ואילו ישראל מורחקת ויש להכניס אותה לסד. זה לא עבר בשקט.
בספרו של רות, ובסדרת הטלוויזיה של דיוויד סימון ואד ברנס (יוצרי "הסמויה"), היהודים עומדים למבחן. האפשרות שיעלה ממשל נשיאותי עוין ליהודים על רקע שנות ה־40 שוצפות האנטישמיות, מבוססת על מציאות שבהחלט היתה מוכרת בתקופה ההיא. ברור שברובד השטחי יוצרי הסדרה חשבו על ההווה של ממשל טראמפ. אבל זה לא כל כך פשוט. בקהילה היהודית האמריקנית עולה במהלך הסיפור לגדולה מנהיג חדש, "רבאיי ליונל בנגלסדורף".
בעוד ללינדברג האמיתי יש בסדרה השפעה על דעת הקהל באמריקה, בנגלסדורף מזכיר מאוד בהשקפותיו ובדפוסי התנהלותו את רבאיי סטיבן וייז הרפורמי, ממנהיגי יהדות אמריקה בזמן המלחמה שלא בדיוק הפך שולחנות בבית הלבן בעת השמדת היהודים באירופה אלא דגל בפעולה שקטה ודיפלומטית.
אני כותב "רבאיי", כי המרחק בין רבאיי לרב הוא כרחוק מזרח ממערב. סטיבן וייז כן מילא תפקיד רשמי ואכן נחשב למקורב של הנשיא רוזוולט. ייתכן שהמצאת ההיסטוריה האלטרנטיבית - זה הנרטיב היחיד שבאמצעותו ניתן לסופר אמריקני להתמודד עם נמיכות הרוח הרעה שפקדה את יהודי אמריקה בזמן אמיתי בתקופת השואה. בנגלסדורף הופך בדרכו הקסטנרית בהדרגה למשתף פעולה; רות בונה אותו כרב יהודי־רפורמי דרומי, שמוצא משפחתו מגרמניה. מי שתיאר את העוינות של יהודי גרמניה עם הגיעם לניו יורק ליהודים ה"ותיקים" מפולין ומרוסיה היה אחיו של יצחק בשביס זינגר, יהושע זינגר, בספרו "בית קרנובסקי" (עם עובד, 1946). "הבאים (מגרמניה) לא נענו לגישושי הידידות האלה ושמרו ריחוק", כתב עליהם, "ומיאנו לדבר על הרעות הנעשות בגרמניה שלהם. נשים יוצאות פולין וליטא ניסו להטיח קללה יידישית עסיסית ברשעים הרודפים את עמן. אבל הבאים לא אבו להשמיע מילה רעה על אחיהם הגרמנים" (מיידיש: אמציה פורת).
קפיצה ל"סימולציה של שואה"
עד סוף העונה הראשונה של הסדרה, כפי שהיא מוגדרת (לא ברור אם תהיה עונה שנייה), ארה"ב הפרו־נאצית נראית יותר כמעצמה משתפת פעולה עם המעצמה הנאצית, ופחות כמדינה שבאמת הופכת לנאצית בעצמה. דיכוי יהודים (ושחורים) - כן. רדיפה - כן. תחושת מחנק - כן. רצח וגירוש שיטתי - לא (למרות שכבר יש פוגרומים).
את ארה"ב הזו מוביל לינדברג, שמזכיר במראהו ובהופעתו את ג'ון קנדי: נשיא עם איכות של כוכב. זו בעיקר בדלנות אנטישמית עם רטוריקה שלומניקית. חוקרת הספרות מאוניברסיטת הרווארד, פרופ' רות וייס, מצאה ש"בכתיבה של רות בכל הקשור לפטנט העלילתי המרכזי בולט חוסר שכנוע עצמי". לפי תפיסתה, הסיבה שפיליפ רות העלה פתאום את להבות הפחד של יהודי אמריקה, היא תוצאה של שנים ארוכות שבהן יהודי אמריקה קידשו את החינוך לתודעת השואה, ומשם ביצעו את קפיצת הדרך ל"סימולציה של שואה". כל זאת, משום שלא נשאר רבות מסממני הזהות היהודית, כמו אמונה דתית או זיקה קהילתית, ושאר הציוויים המאפיינים את תחושת השייכות הפנימית בין יהודים.
אבל השוני ביצירה זו מספריו הקודמים של פיליפ רות ניכר ביחס לאם היהודייה. בספריו הראשונים הלם רות ללא רחם בדור ההורים; ב"מה מעיק על פורטנוי" זה היה אב חדל אונים ומוכה עצירות, ואילו האם היתה דורסנית, היסטרית, מסרסת, כמו אמו של יוסי שריד שלאחר מותה זרק את נעליה אחת־אחת לאורך נסיעה ארוכה בכבישי הארץ. כל זאת, למרות שדור ההורים ההוא היה חזק, השתרש והשתלב היטב בחיים האמריקניים, השתייך בגאווה למה שנקרא "הדור הגדול ביותר" - כאשר רבים מתוכו התגייסו כלוחמים לצבא האמריקני כדי להילחם באויב הגרמני ולאחר מכן בשירות ההעפלה ושאר המטלות הציוניות.
בסדרה תופסת אם המשפחה, בגילומה הנפלא של זואי קאזאן, את מקומה כדמות חזקה, חדורת עקרונות, בעלת תושייה, אוהבת ומגוננת אך לא חונקת. החזרה ה"אלטרנטיבית", הדמיונית, לשנות ה־40, מאפשרת לרות גם שיבה נוסטלגית אוהבת לילדותו בניוארק שבניו ג'רזי.
כמו בגטו בפולין תחת הכיבוש הנאצי, גם באמריקה החיה באקלים של פחד - נוצרים היפוכי תפקידים. הצעיר שהכי קרוב לחיי פשע הוא הדמות בעלת האינטואיציה המוסרית הפשוטה והלוחמנית אל מול הברית הנאצית הגרמנית־אמריקנית. הוא מזהה סכנה ויוצא לקנדה, להילחם במסגרת הצבא הבריטי. ואילו המשכיל והתרבותי ביותר כביכול, רבאיי בנגלסדורף, חסר כל חוש הבחנה בין טוב לרע ומוצא את עצמו מתרועע בבית הלבן עם הנרי פורד ושר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ. בנגלסדרוף בונה כל מיני קונסטרוקציות אינטלקטואליות ומאבד כל חוש לסכנה שמעבר לפינה. ג'ון טורטורו עושה כאן תפקיד נפלא. תערובת המבטאים שלו היא וירטואוזית: מבטא דרומי שמכסה על חיתוך דיבור יהודי, ואלה עומדים על קביים של שורשים גרמניים. אצל טורטורו זה עובד.
וינונה ריידר עושה וריאציה נוספת על דמות של רווקה יהודייה, אוולין, המושכת על אדי הסקס־אפיל האחרונים שלה כדי להתחתן עם בנגלסדורף האימפוטנט; אך מה שהחיים מציעים הוא דל ומאיים, וגם נישואים עקרים כאלה עדיפים בעיניה כאשר היא רוכשת לעצמה מעמד. אפילו כשהיא מגיעה לנקודה שהסכנה כבר ברורה ומיידית, היא לא חווה הארה. שיתוף הפעולה שלה בפעילות האנטישמית של הבית הלבן מתפוצץ בפניה אך היא נשארת אטומה למשמעות הדברים. ריידר מגלמת אוולין מעוררת חמלה בטמטומה, חסרת ישע במגבלותיה. בחדלונה, היא מעוררת רחמים יותר מכל דמות אחרת.
אינפנטיליות פוליטית
מדוע, אם כן, למרות כל התחכום, התמטיקה הנועזת, הדמויות והמשחק - הסדרה לא מתעלה? מדוע זו אכן יצירה טלוויזיונית מעניינת ומרתקת, אבל בלי העוצמה של הספר ורחוק מרמתן של סדרות המופת? ובכן, יש סוגיה שמתייחסת ספציפית לעיבודים של פיליפ רות; ויש סוגיה כללית, מעין חוק ברזל, שלפיה לא ניתן להפיק יצירת מופת קולנועית או טלוויזיונית על בסיס של יצירת מופת ספרותית.
קולנוע קלאסי, אם איננו מבוסס על תסריט מקורי, מבוסס בדרך כלל על סיפורים או רומנים סוג ב' שכתובים בסגנון מושלם. כך, למשל, ברבים מסרטי הפילם נואר. או בסרטים כמו "פסיכו" או "ורטיגו" של היצ'קוק. "מלחמה ושלום", עם כל הכבוד לאודרי הפבורן בתפקיד נטשה, הוא סרט זניח בהשוואה להשפעה של טולסטוי. היו, כמדומני, שני עיבודים קולנועיים ל"גטסבי הגדול", אך ספק אם מישהו זוכר אותם. נוצר עיבוד טלוויזיוני למיני־סידרה של "ענוג הוא הלילה" ועוד עיבוד ל"טייקון האחרון" (עם רוברט דה נירו), אבל כולם הפכו לחומר מילוי בסדקים של לוח השידורים. שתי יצירות של המינגוויי הפכו בזמנם לסרטים מצליחים ובולטים, אבל בשום אופן לא קלאסיים: '"למי צלצלו הפעמונים" בזכות גרי קופר ואינגריד ברגמן, ו"הקץ לנשק".
ג'ון לה קארה, שלפני 40 שנה נחשב רק לסופר ריגול מוצלח ומקורי, הניב סדרת מופת אחת - זו "החפרפרת" עם אלק גינס בתפקיד סמיילי. הסדרה, מתחילת שנות ה־80, הציבה רף שרק היום יש כמה סדרות שהגיעו אליו. היום גם מכירים בלה קארה כאחד הסופרים הגדולים מאז מלחמת העולם השנייה, אבל שמו לא הוזכר כמועמד בולט לפרס נובל לספרות, כמו פיליפ רות.
ורות, שמשך קולנוענים, אף פעם לא יצא טוב על המסך. המסך אוהב את הקונקרטי, הטכני, העלילה בהיבטים השטחיים שלה. לצופה אין מרחב דמיון כמו לקורא שמוסיף רבדים במסתורין שאופף את הדמות הכתובה. כבר בשנות ה־60 נעשה עיבוד ל"להתראות, קולומבוס". אם יש היום עניין בסרט, זה בגלל אלי מקגראו בצעירותה, ולא בגלל רות. "זעם" ו"פסטורלה אמריקנית", שהופקו בשנים האחרונות, היו כישלונות בינוניים. "הקנוניה נגד אמריקה" מתעלה עליהם, אבל לא מעבר לזה. והשאלה אם התחכום של השאלות הפוליטיות החברתיות לא נחשף במקרה זה ככלי גדול שמחזיק מעט מים.
פרופ' רות וייס, כשכתבה על היצירה של רות בזמנה, טענה שהסכנה המוצגת בה היא מדומה; אמריקה לא הולכת להפוך לפשיסטית; אבל הטיפול הספרותי ועכשיו הטלוויזיוני משקף את העובדה ש"רבים מהדמויות התרבותיות המובילות וחלק מיהדות אמריקה אינם מוכנים למלחמה מתמשכת נגד האנטישמים ונגד שונאי־אמריקה בני זמננו. הסכנה איננה זו המתוארת בספר, אלא זו המשתקפת ממנו - אינפנטיליות פוליטית".
אחד מיוצרי הסדרה, דיוויד סימון, היה בין אלה שהאשימו את טראמפ ונתניהו באחריות לטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. כנראה שווייס ידעה מה היא כותבת לפני 16 שנה. פשוט ליוצרים היתה חסרה מידה רבה של תעוזה יצירתית, כפי שהפגין פיליפ רות בספרו
