לפני כמה שנים, נכנס אליי לקליניקה בחור צעיר, חסון ויפה תואר, לבוש מעיל עור וקסדה בידו. הסיבה לבואו הייתה לדבריו "מיחושים פיזיים לא ברורים וללא סיבה רפואית". ככל שהכרותינו העמיקה, התברר שמנעד הרגשות שלו מצומצם ביותר, וכי למעשה הוא כמעט אינו מרגיש דבר. הוא סיפר כי פיתח דפוס שנמנע מלהרגיש היות ורגשות אינם יעילים ועשויים מאוד להכאיב. הוא אימן את עצמו - כדרך לשרוד בחיים - בדפוסים יעילים וסתגלניים של תפקוד ושל הימנעות מרגשות.
גם מלך תרגשיה, גיבור ספרו של ינץ לוי, "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" (כנרת זמורה דביר), הגיע למסקנה דומה לזו של המטופל שלי. המלך, שנפל למה שנראה כמו דיכאון מאז'ורי עקב מות אשתו, המלכה הנערצת, נותר שכוב במיטתו זמן רב, בעודו מזניח לחלוטין את הניהול השוטף בממלכה, מה שהביא להזנחה פושעת כלפי האזרחים ולאווירה קשה בארמון. לאחר שרבים וטובים ניסו את מזלם לשווא בלשפר את מצבו הרגשי, מגיע מר טייקונוביץ' עם מכשיר 'השואברגש אדישי דגם 6', ומציע לשאוב את רגשותיו, על מנת לא להרגיש עוד עצב, ולחזור לכס המלוכה כמלך מתפקד. הצעה זו, על אף מוזרותה ונועזותה, נשמעת כמפלט אחרון שנותן זיק של תקווה למלך ולממלכה כולה.
ינץ לוי רקח עבור קוראיו הצעירים אגדה קולחת, מרהיבה וחכמה מאוד אודות חשיבותם המכריעה של הרגשות, כי הרי כולנו - כך אפשר לטעות ולחשוב -היינו מתפקדים טוב יותר ללא הערפול התמידי של רגשותינו הנוטים לסכסך את מחשבותינו והתנהגותנו.
ואכן, משעה שנשאבו רגשות המלך, הוא חוזר לתפקד באופן שקול וחד, ו"מחייה" מחדש את ממלכתו באופן תפקודי ונטול רגש. גם האזרחים, שאולצו כך מתברר, למסור את רגשותיהם למר טייקונוביץ', מצאו עצמם מנהלים חיים שכלתניים ושקולים, חפים מרגש. והנה, ממלכת תרגשיה חזרה לעצמה כביכול.
אין זה מקרי שלוי בחר בדמות הכלב – ששמו הוא לב - להישאר היחיד שלא נשאבו ממנו רגשותיו. הכלב מסמל את היכולת הבלתי אמצעית להביע רגש בצורה אותנטית, גולמית ממש.
העלילה מסתבכת כאשר טייקונוביץ' שב לממלכה לאחר זמן ומתחיל למכור לבני תרגשיה רגשות בפחיות מותוות רגש. פחית רגש קנאה, פחית רגש אהבה, פחית רגש שמחה וכן הלאה. תחילה מסתייגים האזרחים מלשוב להרגיש רגשות שליליים כמו עצב וקינאה אך טייקונוביץ', הסוחר הממולח משכנע אותם ואומר: "אתה שותה חצי פחית עצב, מחכה שעה ואז שותה פחית שמחה, ואני מבטיח לך שזו תהיה השמחה הכי גדולה שהרגשת בחיים. העצב מקפיץ את השמחה לשמיים. אני ממליץ. הפחית השנייה בחצי מחיר".
ההיענות גוברת והרגשות נקנים חזרה. אביגיל, הנסיכה הרגישה והחכמה, מסתייגת מאוד מהחזרת הרגשות, מחשש שאביה ישוב לעיצבונו ושוב יפסיק לנהל את הממלכה. אלא שהמלך מתפתה ומתחיל לשתות פחית שמחה, ועד מהרה מוצא עצמו מכור להרגשה הנפלאה. הרגשות הופכים לממכרים. אמנם בתחילה נראו החיים ללא רגש פשוטים יותר, אך השעמום והטכניות של החיים נטולי הרגש הביאו את בני תרגשיה להתמכר בקלות שוב לרגשות.
בדרכו הציורית והפיקחית, לוי מספר לנו גם על קיצוניותם של הרגשות או יותר נכון על ויסות רגשי, נושא שהפך להיות במוקד השיח הטיפולי-חינוכי בשנים האחרונות. גם כשהמלך שב להרגיש, הרי שהשמחה הקיצונית אליה התמכר, הביאה אותו לחוסר תפקוד ולחוסר עניין בממלכתו, כפי שקרה בעבר כשנפל לעצבות תהומית, וכך גם יתר בני הממלכה. "הרגשות הרסו את הממלכה שלנו. הרגשות הם האויב שלנו", אומרת אביגיל הנסיכה לאביה. כבר בשלב זה נראה שאביגיל, על אף שנשאבו רגשותיה, בכל זאת אינה נטולת רגש לחלוטין, מה שאגב מבוטא להפליא באיורים שובי הלב של אבי בלייר. האיורים שלו בספר נראים כשילוב מוצלח בין דמותה המקראית לזאת של וונדר וומן (מעניין לשים לב לכתר שלה, שהאבן המרכזית בו היא צורת לב אך הפוך).
בעוד מר טייקונוביץ' זומם להשתלט על הממלכה כולה ודורש למחוק את דיוקנה של המלכה המתה ממטבעות הכסף ולהטביע במקומה את דיוקנו שלו מצד אחד ואת תמונת בית החרושת לרגשות שפיתח מצד שני, רוקמת הנסיכה אביגיל מזימה לצאת מהארמון ולהגיע ישירות לבית החרושת של מר טייקונוביץ'.
אביגיל – כבת דמותה המקראית - ניחנת באומץ לב, חוכמה ותושייה רבה. במפגש השיא שבין אביגיל לבין מר טייקונוביץ', לוי מלמד את הקורא הצעיר שרגשות ניכרים על פניו של אדם. אביגיל אינה מצליחה להסתיר את רגשותיה, מה שמביא אותנו לתובנה שגם בעולם אגדי דמיוני בו נשאבים הרגשות האנושיים על ידי מכשיר פלאי, הרגשות ממשיכים לקנן בנו ויצופו במוקדם או במאוחר.
לוי מתאר בדרך מקסימה כיצד אביגיל, על אף סערת הרגשות שבה היא מצויה בשיח מול מר טייקונוביץ', עדיין מצליחה לחשב אתת צעדיה ולדבוק במטרה לשמה הגיעה. וגם כאשר נדמה שהיא נכשלת במשימה, יוצא להצלתה מי אם לא הכלב האהוב שלה, לב, מלא ברגשותיו הכנים, כמעין אמירה שהנה הרגש מציל את המצב, ולאו דווקא 'הורס' לנו תמיד.
דבר נוסף חשוב שקורה בסצנה הזו הוא השיח האינטימי שנוצר בין אביגיל לבין מר טייקונוביץ', בו הוא משתף אותה במניעים הרגשיים (!) שהביאו אותו לפתח את השואברגש. מסתבר, שגם הוא, כאביה של אביגיל, נפל לדיכאון ולעצבות שהניאו אותו מלהמשיך ולתפקד. אצלו הייתה זו אהבה נכזבת (רק הקורא הרגיש והחכם יקלוט שמדובר באהבתו למלכה המתה שהעדיפה את המלך על פני מר טייקונוביץ'..כך שמעורבים פה גם רגשות קינאה ונקמה).
אותנטיות הנוגעת ללב של אביגיל, בנאומה הנרגש מול בני תרגשיה, כשהיא שבה מבית החרושת ההרוס, נושאת מסר חשוב של לוי: "טייקונוביץ' רוצה שנחשוב שיש רגשות בפחיות, אבל כל אחד מכם מרגיש ויכול להרגיש גם בלי שום פחית. בדיוק כמוני".
וכאן למעשה חובר לוי לאבני היסוד של גישת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי: הפרשנות שלנו את המציאות, המחשבות שלנו, האופן בו אנו תופסים את עצמינו, את האחר ואת העולם, הם הם שמביאים בסופו של דבר להתנהגות שלנו. המחשבות עולות במקביל לרגשות (או יש יאמרו המחשבות מעלות את הרגשות והתחושות) ומכאן התגובה שלנו למציאות.
בני תרגשיה הבינו שהם לא זקוקים לפחיות הרגש, שההתמכרות והתלות שפיתחו בפחיות (התנהגות) היא למעשה תוצאה של מחשבה לפיה "אני לא מרגיש כי שאבו ממני רגשות לכן אני חייב לשתות פחית כדי להרגיש'". הרגשות קיימים בכולנו באופן טבעי ותמידי וטוב שכך, אחרת לא היינו שורדים, והם משמשים כמנוע וכמנוף לפעולה. עם זאת, הוויסות הרגשי, כלומר המינון הנכון של הרגשות והאיזון שלהם עם שיקול דעת ובחירה בהתנהגות הנכונה לאותה סיטואציה, הוא המפתח לתפקוד יעיל ולשלוות נפש.
ינץ לוי / הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות, איורים: אבי בלייר, כנרת זמורה דביר, 144 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
