קשה להפריד בין הפן האסתטי לפן הסוציולוגי בספר הביכורים של העיתונאי אריאל הורוביץ. ברומן המגולל את מערכת היחסים של שלושה דורות של הציונות הדתית ואת יחסם אל הפוליטיקה הקטנה של המגזר, כל משפט גדוש בחלקיקי פרטים שממקמים את הדמויות בהקשר חברתי מדויק, והקורא נשאב בריחות, בצלילים ובמראות המוזכרים בהם.
הורוביץ מגולל את מסכת הבגדים, המאכלים, הרחובות והחברים שמרכיבים את האישיות הספק ארכיטיפית ספק סטריאוטיפית, של כל דמות - הסבא העסקן הפוליטי, האבא עורך העיתון שפונה לפוליטיקה, והבן המרדן שבורח מפסגות ההצלחה ובוחר לסחור בסמים. שלושתם טווים יחד את הסיפור הגדול של הציונות הדתית הבורגנית, זו שהנהגת המדינה היא לעד פסגת שאיפותיה.
היחסים בין בני משפחת לאופר קרים ומרוחקים. כל אחד עסוק בעולמו, שנע בעיקר סביב הקריירה האישית שלו: אם זה הסבא, מנחם לאופר, מנכ"ל משרד החינוך לשעבר ויד ימינו של המנהיג המנוח של המפלגה הציונית דתית; אם זה האב עורך העיתון הימני שמחליט לפנות לפוליטיקה, ולהנהיג את המפלגה שאביו היה מעמודי התווך שלה; גם הבן, שלכאורה בוחר בדרך אחרת מזו של אבותיו, מוגדר על פי בחירת הקריירה שלו - סוחר סמים - כמרד אולטימטיבי באצולה הדתית לאומית שאליה הוא משתייך.
הדרמה שמניעה את הספר בוחנת את השפעת היחסים הבין אישיים על הבחירות המקצועיות - כיצד ישפיע המרד הלא־חוקי של הבן איתן על הקריירה החדשה של אביו בפוליטיקה? כיצד הקריירה הוותיקה של הסב כחבר מפלגה תשפיע על הבחירה של הבן לכבוש את ראשות המפלגה? ואילו גבולות מוכנים כולם לחצות כדי לממש את השאיפה המקצועית שלהם, וכיצד בחירתם תשפיע על יחסם אל בני משפחתם.
כתיבתו של הורוביץ קצבית, המשפטים יוצרים מנגינה ייחודית שהקורא נשאב אליה והקריאה בספר קולחת ומהירה. זוהי כתיבה של פעולות ופרטים סביבתיים, נטולת עולם פנימי. הדמויות מתאפיינות על פי היחסים שלהם עם החוץ, כשהפנים נעדר כמעט כליל.
תיאורי הרחובות שבהם מהלכות הדמויות והמאכלים שהדמויות אוכלות בכל פרק תופסים נפח משמעותי בהרבה מהתחושות ומהמחשבות שלהן. כך למשל מתוארת הפגישה בין יואב, המבקש להתמודד על ראשות המפלגה, לבין היועץ האסטרטגי מארה"ב: "אתה רוצה לנצח, לא? אמר לארי בלומנטל ליואב כשישבו, יום למחרת פסח, במסעדת 'אמא'. יואב, שהשתוקק להכניס חמץ לפיו - שבוע שלם נשנש מצות ועוגיות כשרות לפסח, חולם בהקיץ על פיתות ולחמניות - הזיז את הפגישה עם היועץ האסטרטגי, שנקבעה בבית קפה בממילא, אל בית האבן הקטן בתחילת רחוב שמואל ברוך, וכשהגיעו הפיתות לשולחן צבט חתיכה, טבל אותה בטחינה, והגיש לפה ברעבתנות. ברור שאני רוצה לנצח, אמר בעודו לועס ומסתכל על שחר, שישב מולו ועיין בתפריט. אז חייבים לשפץ את החיים שלך, אמר בלומנטל והושיט את קערת החמוצים לסינדי, העוזרת שלו, שישבה מימינו".
האסתטיקה הסוציולוגית הזו בונה דמויות שהן מונטאז' של דימויים ספוגים בשמן וריח טיגון, בחיים רוויים בספינים, פייק ניוז ומאבקי אגו, המתנהלים בתמימות, כמעט בהיסח הדעת, מתוך שאיפה לממש את עצמם, לגעת בתהילה, ולהצדיק את קיומם.
העיסוק התדיר באוכל יכול היה להצביע על רעב, אך למעשה הוא מהדהד את השובע הבורגני של הדמויות, את התשוקה למצוא את המנוחה והנחלה החומריות, המגיעות כהטבות לבחירות ולהצלחות קרייריסטיות. הן הסב והן האב השתתפו בפעולות מהפכניות: לאופר הסב ייסד את חוגי ההתחדשות של המפלגה הוותיקה והבן יואב פרש מהעיתון "מעריב" כדי להקים עיתון ימני חדש וחתרני. אך המהפכנות נעשית במהרה עסקנות, התבוססות אישית בתפקידי מפתח, החושפת כי המהפכנות לא היתה אלא מקפצה אל תפקיד נחשק.
הרדיפה אחר התפקיד המיוחל מובילה את גיבורי הספר לזנוח את הקרובים להם, לעקוד אותם על מזבח הקריירה, אם במעשה אם בהימנעות ובהתעלמות. כך, לפני שיואב פונה לפוליטיקה, הוא פונה אל בנו ומתייעץ עימו מה עליו לעשות. הבן איתן דוחה אותו וסולד מהצביעות של האב, "גם ככה אף אחד לא רואה אותך, אז פשוט תעשה מה שבא לך, כמו שתמיד עשית, תמיד... הכל סבבה אבא, אבל אל תבוא לכאן ותנסה להתייעץ איתי ולשאול אותי אם זה בסדר, אל"ף, כי אף פעם לא עשית את זה, וזה קצת מלחיץ, ובי"ת, כי בסוף תעשה מה שבא לך".
הדיאלוג הזה מהדהד בהמשך הספר בראיון עיתונאי שבו יואב משתף שהתגובה של איתן, בנו הבכור, היתה המרגשת ביותר שקיבל, וחושף את השקרים הקטנים שיוצרים מרחקים בלתי ניתנים לגישור: "איתן קם", מספר יואב בראיון, "חיבק אותי ואמר: 'אבא, אלה החיים שלך, ואם זה חשוב לך, ואם זו הדרך להשפיע, לך על זה. אנחנו איתך'".
האומללות של משפחת לאופר אינה ייחודית לציונות הדתית, היא יכולה להתרחש בכל מגזר אחר. הורוביץ כותב על העולם שממנו הוא בא, שאותו הוא מכיר עד הניואנסים הקטנים, אבל ברור כי "טובי בנינו" מעביר ביקורת אוניברסלית על עולם עמוס באידיאלים שמתגלים כנבובים, אופורטוניסטיים וחסרי חיות, שהציונות הדתית היא אולי רק הקרקע לגידולם.
הסופר אסף ענברי פרסם בעבר מאמר ובו קבל על תרומתה המזערית, לטענתו, של הציונות הדתית לתרבות העברית. לדבריו, הציונות הדתית לא העמידה אף סופר או משורר ישראלי גדול. עם זאת, ענברי תולה את עתידה של התרבות העברית בציונות הדתית. בעוד הציבור החילוני מתנתק מהשורשים היהודיים, הדתיים־לאומיים נושאים מטען תרבותי קדום, ואם יחברו אותו לתרבות ימינו הם יעניקו לתרבות הישראלית את העומק שאולי חסר לה, כך טוען ענברי.
במובן זה, ספרו של הורוביץ לא מספק את מה שענברי מייחל לו - ספרות גדולה וחשובה. תחת זאת, הוא כמו מצטרף לביקורת של ענברי, וכבן מורד מבקש לחשוף את דלותם של אבותיו. אך כמו כל בן, עם כל הביקורת, עדיין המבט שהוא נושא אל הוריו מהול בהערצה קלה, גם אם היא נודפת ריח הרינג וקרקרים יבשים.
אריאל הורוביץ / טובי בנינו, כתר, 238 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו