בשנת 2009, כאשר יצאה אנתולוגיית השירים "קורה פנימית" בעריכת גלעד מאירי, אשר איגדה בתוכה, לראשונה בעברית, שירי משוררים העוסקים במשחק הפופולרי בעולם - הכדורגל - היה נדמה שהתרבות הישראלית החלה מהלך שיציב את הכדור המתגלגל במרכז. שהרי מה יותר שורשי ואותנטי, ובה בעת מעורר השראה, מאשר אהדה ואהבה לקבוצת כדורגל?

באותן שנים, ספרים על כדורגל החלו להתפרסם ולהיתרגם בקצב נאה. קובץ הסיפורים "ההולנדי של עכו" משנת 2004, ותרגומים של "כדורגל באור ובצל" של אדוארדו גלאנו (2006) ו"אייאקס הולנד והמלחמה" של סיימון קופר (2008) היו בגדר בשורה מרעננת, אלא שכיום, 12 שנה לאחר "קורה פנימית", ניתן כבר לקבוע שהכדורגל לא צלח את מערך ההגנה של השדה הספרותי. לא שיטפון, אלא זרזיף קבוע.

החודש, עם פתיחתו של טורניר היורו ברחבי אירופה, קיבלו הקוראים הישראלים שוב טעימה מהזרזיף, עם שתי אנתולוגיות חדשות בעריכת גלעד מאירי, בהוצאת "מקום לשירה".
"קריאת משחק - אנתולוגיית שירי כדורגל ישראליים עם חיזוק זר" (שמוגדרת כאנתולוגיית המשך ל"קורה פנימית), ו"שיר השרירים", אנתולוגיית שירת ספורט עברית, הן הניסיון של מאירי "לייצר פה תרבות אזרחית שעוסקת לא רק באלוהים, אלא גם בדברים שמעצבים תרבות". לדבריו, למרות החלחול האיטי להחריד של הכדורגל לספרות המקומית, "זה הופך להיות פחות זר. אנחנו לא באנגליה או באיטליה, שבהן יש שילוב טבעי בין תרבות לכדורגל; אבל אני כן חושב שמתחולל שינוי, גם אם הוא איטי".

כך, לדוגמה, באנתולוגיית הכדורגל החדשה מציע מאירי לא פחות מ־147 שירים, שכוללים מפגש מפתיע עם שירי כדורגל של חלוצי שירה כנתן אלתרמן, אלכסנדר פן ודוד אבידן, אך גם שירים של דור צעיר יותר כרועי חסן, שלומי חתוכה ואודיה רוזנק, לצד תרגומים לשירי כדורגל של משוררים מפורסמים דוגמת זוכי פרס נובל לספרות שיימוס היני וגינטר גראס, וגם טד יוז, אווה ליפסקה מפולין ויי שא הסיני. האנתולוגיה מחולקת לתשעה שערים, כשהראשון שבהם הוא, איך לא, אלוהים.
אתה רוצה "לחלן" את השירה עם כדורגל, אבל כדורגל הוא סוג הדת החדשה, תהליך שהחל במהפכה התעשייתית והגיע לשיאו עם המסחור של הענף.
"אני לא חושב שהכדורגל הוא תחליף של הדת, אבל הוא בהחלט פועל במקביל אליה. פן ואלתרמן, בשירי הספורט שלהם, לא ביקשו להחליף את החיים הדתיים, אלא רצו לכתוב שירה ציונית ואזרחית במקביל לדת. לתאר את השילוב. ממש כפי שבירושלים של ילדותי, אנשים היו ממשיכים לאצטדיון הכדורגל עם בגדי השבת שהתאימו גם לישיבה על הטריבונות".

להבליט נוכחות נשית

כאשר מעיינים בעשרות השירים המופיעים באנתולוגיה, ההבדלים זועקים כמובן לשמיים. בעוד באנגליה, שבה בחלק ממועדוני הכדורגל מועסק משורר־בית שכותב שירים לתפארת הקבוצה, בישראל, משוררים שלא מסתירים את אהדתם לקבוצה מסוימת, דוגמת רוני סומק או איל מגד, כותבים על זה כמעט בנימה חתרנית.
העובדה שישראל היא מדינה עם תרבות ספורט צעירה, גורמת בעיניי להבדלים בולטים בין השירים המתורגמים של משוררים ממדינות עם מסורת כדורגל ארוכה, לבין שירים של משוררים ישראלים.
"זו טענה שאני מסכים איתה, אבל היה חשוב לי ששירי המקור והשירים המתורגמים יופיעו זה לצד זה. מדורת השבט יכולה להיות גם שירה על כדורגל, זה אלמנט שמחבר בין אנשים. באנתולוגיה הראשונה שערכתי, 'קורה פנימית', הבנתי שאפשר לעשות דאבל פס בין שירה לבין כדורגל, בין תרבות פופולרית מאוד לבין כזו שהיא פחות להמונים. החיבור הזה נובע בראש ובראשונה מהמקום של השפה; כשאני משתמש בביטויים מעולם הכדורגל ביומיום שלי, כולם מבינים למה אני מתכוון. אלו הדברים שאני גם מחפש בשירה".

מאירי הוא משורר, עורך ויזם פורה בתחום השירה. הוא נולד באמצע שנות ה־60 בירושלים, שיחק בצעירותו בקבוצת הנערים של הפועל ירושלים, ובשדה הספרותי זכה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ובפרס אקו"ם לעידוד היצירה. לדבריו, שיר הכדורגל הראשון שקרא בימי חייו היה "בעיטת עונשין" של רוני סומק. "התבאסתי שהוא נכתב על בית"ר ירושלים, ולא היה משהו מיוחד על הפועל ירושלים, הקבוצה שלי. אבל זה היה בשנת 1989, ועוד לא היו בישראל הרבה שירי כדורגל בעברית", הוא אומר.

אחד הדברים הבולטים הוא המיעוט של נשים משוררות בנושא ספורט בכלל וכדורגל בפרט.
"נכון, וזה משהו שהיה חשוב לי לטפל בו באנתולוגיה החדשה, כי המילה אנתולוגיה מקורה ביוונית, ומשמעה זר פרחים. הקול הנשי בשירת הכדורגל העברית מצומצם מאוד, למרות השינויים הגדולים שחלו ביציעים וביחס של נשים לכדורגל. לכן היה חשוב לי להבליט את היכולת של השירה להגיע לקהל יעד שפחות מתעניין בשירה, אבל באמצעות הספורט בהחלט יתעניין בה".

בעיניך, השירים שכינסת הם ניסיון לשמור את הכדורגל כפי שהוא היה בילדות שלנו?
"בהחלט. החוויה משתנה כמובן. ההליכה לכדורגל ברגל בשבת, המגרש שנמצא בתוך השכונה ומייצר זהות - אלו דברים שהגלובליזציה שינתה ולפעמים העלימה. מצד שני, הכדורגל תמיד, גם היום, מייצר סיפורים וחוויות שיכולים להפוך ליצירות מדהימות. בטח כשמדובר בחוויות טרגיות, כמו ההריסה של אולם אוסישקין בתל אביב או של האצטדיון של הפועל ירושלים בקטמון. האירועים האלו מסתירים מאחוריהם תקופה שלא תשוב; אבל הם גם חומר מצוין לשירה".