"אני מרגיש כמו הברון מינכהאוזן שהרים עצמו בשורשי שערותיו"

באוגוסט האחרון חזר הסופר יואב אבני מחופשה ביוון וגילה הפתעה לא נעימה: מכתב התראה לפני שימוע. החוויה הזו אולי לא היתה משמחת, אבל היא בהחלט אירונית: ספרו החדש, "שעוני נוכחות", שכבר היה אז כמעט מוכן ובשלבי ליטוש אחרונים, נפתח בדיוק כך. גיבורו, בועז, מוזמן לשימוע ומפוטר מתפקידו הבכיר בהייטק.

בניגוד לבועז - אבני לא פוטר מעבודתו, אבל בגלל קיצוצים ירד ל־50% משרה; וכמו אצל בועז, התגלה שמדובר בברכה במסווה. באותה חופשה ביוון, הוא מספר, "עמדתי במין נמל איים שיוצאות ממנו סירות, מין רגע שכולו שמש וחופש ואושר, וחשבתי לעצמי שאולי אני צריך להתעסק בקצת יותר פרויקטים של כתיבה, לשנות קצת את התמהיל, כי החיים עוברים וזה הזמן. בסוף המחשבה הזאת יצרה מציאות".

ב'אלה הם מים' של דיוויד פוסטר וואלאס יש משל על דג זקן שפוגש שני דגים צעירים ואומר להם: 'בוקר טוב, איך המים היום?', והם שואלים: 'מה זה בכלל מים?'. ככה אנחנו עם הזמן – עוברים בתוכו ולידו ולא שמים אליו לב, לא נותנים לו מקום, ובמובן הזה לא מכבדים אותו. אנחנו נותנים לעולם החיצוני להגדיר לנו את הזמן"

אבני (55) עובד בתחום ההייטק זה 30 שנה, אבל חשוב לו להבהיר שהוא לא הייטקיסט שכותב ספרים, אלא להפך - סופר שהמשרה בהייטק תומכת בכתיבה ומאפשרת אותה. ספרו הראשון, קובץ סיפורים קצרים בשם "איזה מטומטמים האמריקאים", יצא בשנת 1995. לאחר מכן הגיעה תקופה שבה היה מה שהוא מכנה "פטאליסט הייטק": "עשיתי הסבת אקדמאים, התחלתי בתור מתכנת והגעתי להיות סמנכ"ל פיתוח בסטארט־אפ, אבל לא אהבתי את זה, ובסוף זה עבר לי".

במקביל להתפוצצות בועת הדוט.קום בשנת 2000 הוא התחיל לכתוב. "החברה התחילה לקרטע ופתאום לא היה מה לעשות, אז הייתי סוגר את הדלת מדי פעם וכותב".

התוצאה של פרץ הכתיבה הזה היתה הספר "שלושה דברים לאי בודד", שהפך לרב־מכר. מאז אבני עוסק בכתיבה ובתרגום באופן רצוף: "שעוני נוכחות" הוא ספרו השביעי, והוא מבטיח שהספר הבא כבר בקנה. "זו לא גרפומניה", הוא מבהיר, "הספרים נובעים ממני, כמו עוד איבר פנימי שאני מרגיש אותו".

חול הזמן

"שעוני נוכחות" מתרחש בישראל בעתיד הקרוב ומספר את סיפורו של בועז, מפתח בחברת ישראיי, שיצרה את התוכנה שמוכרת בתור "ה־AI של המדינה" ומיוחסות לה יכולות נבואיות. בועז מפוטר מעבודתו והזוגיות שלו נמצאת במשבר, כשהוא פוגש לפתע בשלוש דמויות שהגיעו מן העבר בדרך לא מוסברת – מזי, שוטרת משנות ה־80; לוסיאן, איש חברה ומרגל מצרפת של סוף המאה ה־19; ויתיר, לוחם ורועה צאן מתקופת דוד המלך. המפגש המפתיע שולח את בועז להרפתקה שכוללת חקירה בלשית, מסע בזמן, ואפילו עימות עם מערכת בינה מלאכותית עוצמתית ועוינת.

במוקד נמצא מושג הזמן, והצורה שבה אנחנו תופסים אותו. "'שעוני נוכחות' הוא מבוא להווה כמו שאני תופס אותו בשנים האחרונות, בעקבות שינוי מהותי שעברתי," אומר אבני. "להגיד 'הווה' זה להגיד 'זמן', כי העבר והעתיד לא באמת קיימים. וכשאתה אומר הווה ואומר זמן, אתה אומר 'אתה' - זו בעצם מהות הקיום".

מה זה אומר, תכלס?

"להתמקד בהווה? זה אומר לתת תשומת לב לעצמך. זאת הדרך היחידה להבין מה הייעוד שלך, ואם כבר הבנת אותו - אז להבין גם שאתה הולך לעסוק בו. בספר 'אלה הם מים' של דיוויד פוסטר וואלאס יש משל מאוד קצר אבל גאוני, על דג זקן שפוגש שני דגים צעירים ואומר להם: 'בוקר טוב, איך המים היום?'. הם מסתכלים זה על זה ואז גם עליו, ואומרים: 'מה זה בכלל מים?'. ככה אנחנו עם הזמן - אנחנו עוברים בתוכו ולידו ולא שמים אליו לב, לא נותנים לו מקום, ובמובן הזה לא מכבדים אותו. אנחנו נותנים לעולם החיצוני להגדיר לנו את הזמן. כשאתה שם לב לזמן, אתה שם לב לעצמך, ומסוגל לא לאבד אותו ולא להיטמע בו".

במהלך הראיון אבני מרבה להיתלות באייקונים ספרותיים, ולצטט אמירות שנחרטו בו באופן מיוחד. כך, כשאני שואל איך המסע שלו לספר התחיל, הוא מצטט את קורט וונגוט, "שאמר פעם על כתיבה 'תתחיל הכי קרוב לסוף שאתה יכול'".

כלומר?

"התחלתי קרוב לסוף - כשבועז על סף יציאה מתוך עולם ההייטק, ומשם הוא בעצם עוסק בשאלת הייעוד שלו – לא כלפי חוץ אלא כלפי עצמו, לדעת שהוא עשה את מה שהוא רוצה וצריך לעשות. ומולו נמצאת הדמות של מזי, דמות בסוג של אמנזיה, שאיבדה את הזיכרון של עצמה. זה מה שקורה כשאתה לא שם לב לזמן, ולכן גם לא עושה את מה שאתה צריך לעשות".

נראה ששאלת "הייעוד" חוזרת אצלך.

"נכון. ברור שיש אילוצים בחיים ושצריך להשלים הכנסות, אבל אני נתקל בכל כך הרבה אנשים שמוותרים, שלא שואלים את עצמם את השאלה הזו, ואז גם לא יודעים שהם מוותרים. למשל הייטקיסטים שמרוויחים פי ארבעה יותר ממני וחיים נהדר לכאורה, עם שלושה ילדים ונסיעות לפה ולשם, אבל הכל שם על אוטומט. אני לא רוצה אוטומט, אלא גיר ידני, כשאתה שומע את המנוע של עצמך. אז נושא הייעוד חשוב לי, ומכאן גם נובע העניין של למצוא את ייעודך בהיסטוריה, מה שמביא איתו עצב על כך שההיסטוריה היתה צריכה לזכור אותך והיא לא זוכרת".

הפכו אותי כמו גרב

העיסוק של אבני בשאלות של זמן, חיים בהווה וייעוד מגיע, לדבריו, משרשרת אירועים, חלקם משברים אישיים של ממש, שקרו בזה אחר זה בחמש השנים האחרונות.
"משנת 2019 היו כמה אירועים שהפכו אותי כמו גרב, חלקם פנימיים וחלקם חיצוניים", הוא מספר.

"זה התחיל בפרידה ובגירושים שטלטלו אותי, אחרי עשור של נישואים. אחר כך הבת שלי, שהיא כדורגלנית, נפצעה פעמיים, קרעה שתי צולבות, אז היתה תקופה של ניתוחים, לראות אותה עם קביים, לנהל את כל הדבר הזה. בגלל שאנחנו גרושים היא גם היתה צריכה לעבור בין הבתים. היה מאוד קשה לראות אותה סובלת. היא השתקמה מרגל אחת ופצעה את השנייה, זה היה רציף, ואז השאלות שעלו אצלי, 'שוב אני במרכז רפואי מחכה לסוף הניתוח?'. אחר כך באה הקורונה, שהסבירה לכולנו שאנחנו לא שולטים בכלום. השמש תזרח מחר? בוא נראה, בוא לא נצא בהצהרות".

הרבה מדברים על חוויית הפרידה והגירושים כנקודה בחיים שבה כל שיווי המשקל התערער, מה שמוביל לחשוב על אורח חייהם מחדש. מה בתוך האירוע הזה פגש אותך?

"זה פשוט הטיל אותי מטה, ומשם התחלתי להרים את עצמי. לא לבד, היתה מישהי שדיברתי איתה, שהיא לא פסיכולוגית אלא מישהי שנותנת מעין תובנות חיים כאלה. זה נשמע נורא ניו־אייג'י אבל זה לא הקטע".

"אני לא רוצה אוטומט, אלא גיר ידני, כשאתה שומע את המנוע של עצמך. אז נושא הייעוד חשוב לי, ומכאן גם נובע העניין של למצוא את ייעודך בהיסטוריה, מה שמביא איתו עצב, על כך שההיסטוריה היתה צריכה לזכור אותך והיא לא זוכרת"

גם פה, אבני גולש לדימוי של אייקון ספרותי, אבל הפעם דמיוני. "אני מרגיש קצת כמו הברון מינכהאוזן שהרים את עצמו בשורשי שערותיו. אני נורא אוהב את הדימוי הזה, כי הרבה פעמים החיים הם ככה, זה לכאורה משהו שאי אפשר לעשות אבל זאת הדרך".
קצת כמו הגיבורים של "שעוני נוכחות".

"בדיוק. התחלתי לשוט לעבר ההווה, להחליף פסימיות באופטימיות, לשים לב כשאני מתעורר בבוקר, לשים לב לזמן. גם התחלתי להתאמן, וכל הדברים האלה ביחד שינו את חיי. אני לא יודע אם רציתי לכתוב על זה, אלא שהגיבורים שלי הם 80-70 אחוז ממני. אז זה לא שאני רוצה להפיץ את בשורתי בעולם, אלא שאני רוצה לכתוב, אבל על מה אני אכתוב אם לא על זה? הגיבור הזה יוצא ממני, אז ברור שזה מה שיקרה לו".

עולה בדעתי שאפשר בעצם לראות את הדמויות ב"שעוני נוכחות" גם כייצוגים שונים של גבריות.

"זה נכון, אבל לא אתפלא אם כולם מופעים של אותו דבר – בכולנו יש את הדמויות השונות האלה. יתיר הוא סוג של ניאנדרטל, למרות שהוא תמים, הוא הגיע מתקופה שבה יש ביגמיה אז הוא כזה, מבחינתו זה טבעי. לוסיאן הוא אולי האלטר־אגו של בועז, וגם של יתיר, מין גבר גנדרני ודון־ז'ואני כזה. בועז נפלט מזוגיות ומחפש את עצמו בכל מיני כיוונים, לאו דווקא ברמה המינית־גברית - המישור המקצועי, הרומנטי, וגם במישור של החיים עצמם. הוא צריך להגיע לנקודת האפס כדי להרתיח מחדש את חייו".

אתה מדבר על מוּדעות לזמן ולהווה – איך זה משתלב עם כתיבה, שהיא להיות מחוץ לחיים באיזשהו מובן?

"זה יכול להיות גם להפך, בתוך החיים. אני יושב על הכיסא שלי בחדר הכתיבה שלי, מול החלון שלי, ואני מאושר. אני לא מאמין באמנים מיוסרים - שמעתי שיש כאלה, אבל זה כמו אמנות מגויסת בעיניי, חגיגת העצב הזאת. אני נגד ייסורים באופן כללי, כשאתה יכול להימנע מזה".

לא שם ולא שם

הכתיבה של אבני מרקדת תמיד בין הריאליסטי לספקולטיבי - בין אם מדובר ב"שלושה דברים לאי בודד", שבנוי כסיפור אגדה, ב"הרצל אמר" שתיאר היסטוריה אלטרנטיבית שבה מדינת ישראל הוקמה באוגנדה, או כמובן בספר הנוכחי. שניים מספריו של אבני, "החמישית של צ'ונג לוי" ו"הרצל אמר", אף זכו בפרס גפן של האגודה למדע בדיוני ופנטזיה.

מה הסיבה לעיסוק שלך בספרות שאפשר לקרוא לה מדע בדיוני או פנטזיה?

"ז'אנר זה יריב ותיק. קודם כל, מדע בדיוני ופנטזיה הן מילים מולחמות, אין ביניהן קשר. זה כאילו לקחו את כל הז'אנרים הלא מקובלים בחברה וזרקו אותם ביחד".

ולמה לדעתך עשו את זה?

"ז'אנרים זה פתרון מידוף, זה מגביל את הקורא, וחבל שזה מגביל ומקוטלג עד כדי כך. אני גם לא מאמין בהבחנה הזאת: אני חושב שהדמיון מוכל במציאות. מישהי פעם אמרה לי 'אני רוצה לקרוא ספרים על דברים שקרו' - התשובה שלי היא שאין כאלה. אפילו האוטוביוגרפיה הכי מוקפדת היא בסוף בדיונית, יש בה אלמנט של דמיון והמצאה".

וכשזה מגיע לספרים שלך?

"כשאני כותב אני נפרש על פני ז'אנרים, מבחינתי זה ממש כמו שאני יכול להשתמש באותיות אהו"י וגם בעיצורים. אני אוהב להתחיל מהמציאות, לנטוע את הספרים שלי במוכר, אבל להשאיר את הקסם הזה שאתה מסובב את הראש מאחורי הכתף שלך ורואה איזה ניצוץ. ככה אני גם חי ורוצה לחיות. אז מבחינתי אני חי יותר בשלום עם ההגדרה של ריאליזם מאגי מאשר עם מד"ב־פנטזיה. כשמישהו זורק לי את זה, אני אומר: 'מד"ב זה חלליות, ופנטזיה זה דרקונים', ואני לא שם ולא שם".

אבל ב"שעוני נוכחות" אתה עוסק במסע בזמן ובבינה מלאכותית – נושאים מובהקים של מדע בדיוני.

"כן, אבל לא בדרך שלרוב מקטלגים את זה - אין לגיבורים מכונת זמן שמוציאה עשן עם רעש וצלצולים, או דלוריאן שנוסעת במהירות של 100 קמ"ש. יש תנועה לעבר ההווה, כמו אשד נהר כזה, היסחפות אל ההווה. בועז מסביר למזי, לוסיאן ויתיר, שמגיעים אל ההווה - שיש אנשים שעושים רילוקיישן, הם עשו טיימלוקיישן. הם לא עשו משהו יזום כדי להגיע לכאן ועכשיו, אבל מוצאים בו את מקומם.

"אלה דמויות שהיו בפח האשפה של ההיסטוריה, היו מעורבות באירועים מאוד גדולים אבל לא קיבלו הכרה, והגיעו לכאן כדי למצוא גאולה בזמן. גם הבינה המלאכותית בספר היא פיוטית, נבואית, כותבת חמשירים – זה לא ה־AI כמו שאתה חושב עליו. אני נמנע מלספר סיפור שהוא בעיניי כבר לעוס כמו 'בחזרה לעתיד' או AI שמשתלט על העולם".

אתה מרגיש שהעובדה שאתה כותב לא בתוך ז'אנר ריאליסטי השפיעה על הצורה שבה מסתכלים עליך קוראים, מבקרים וכו'?

"אני מאוד אוהב את הפוזיציה שבה אני נמצא. לא הייתי רוצה לכתוב ריאליזם קשה או מניפסטי, אבל מצד שני הקיטלוג הזה לפעמים מאוד מגביל, ואני מרגיש שאני נופל בין לבין. אני לא בתוך קהילת המד"ב־פנטזיה הקשה, אני ריאליסט בעיניהם וספקולטיבי בעיני אחרים. בדיוק חשבתי השבוע על המעבר הזה בין אדם כותב לאדם שמבקש שיקראו אותו. זה מעבר לא פשוט, כי אלה שני טיפוסים שונים, אבל אני שניהם. לא הייתי יכול לעשות מעשה קפקאי ולשרוף הכל - אני רוצה להישמע".

נוסף על הזמן, מוקד נוסף של הספר הוא כאמור תוכנת הבינה המלאכותית "ישראיי", שמחברת חמשירים שנטען כי יש להם יכולות נבואיות. העיסוק הזה מתחבר לדיון נרחב בשנים האחרונות בשאלת ההשפעה של בינה מלאכותית על הספרות. כבר כיום ישנם סופרים שמשתמשים בכלי בינה מלאכותית כחלק מתהליך הכתיבה שלהם, למטרות תכנון, עריכה או תרגום, והשאלה הגדולה היא אם ומתי הכלים האלה יוכלו להחליף כותבים אנושיים. כמה קוראים ימתינו במשך שנים לספר הבא של סופר מפורסם, כשאפשר לבקש מתוכנה לכתוב ספר המשך בתוך דקות? ולמה בכלל לקחת סיכון עם סופרים חדשים, כקורא או כהוצאת ספרים, כשאפשר לבקש מבינה מלאכותית לכתוב עבורנו ספר בסגנון של שייקספיר, עגנון, או להבדיל דן בראון?

כשאני שואל את אבני אם הוא נעזר בכלי בינה מלאכותית בכתיבה, הוא נרתע מעט. "אני נזהר מאוד. בתרגום אני לפעמים משתמש, אבל לא בכתיבה, כתיבה היא קרובה מדי ובנפשי מדי מכדי לתת ל־AI להיכנס. ההבנה שלי בהייטק גדולה מספיק כדי להבין איך לעזאזל עשו את האלגוריתם הזה, אבל מבהיל אותי כל הדברים האלה. אתה רואה מיליון אנשים כותבים ספרים, מיליון אנשים זורקים את הספר שלהם לתרגום והוא עולה לאמזון, ואתה רוצה להגיד 'רגע־רגע, שנייה', אבל כנראה במובן הזה אני עוד לא שם".

מטרידה אותך המחשבה על הספרות שהכלים האלה יידעו לכתוב בעוד עשור, נניח?

"אני יודע שהדברים ישתנו, שלא יהיו כמו שהם, אבל אני מקווה שהם יהיו מספיק דומים כדי שאני אוכל להמשיך לכתוב ספרים. אני רוצה לסמוך על האנושיות שלנו - זו תקופה מאתגרת להגיד בה את זה, אבל אני רוצה להאמין שבמבחן הזה אנחנו נכשיל את המכונה. זה יופי שהיא יודעת לשחק שח, אבל ברמת הכאב והאושר האנושי, אני מקווה שזה יהיה משהו שאין לו תחליף".