הרוקי מורקמי, שחגג זה עתה את יום הולדתו ה־76, הוא אחד הסופרים הפופולריים והנחשבים בעולם. ספריו, בהם "יער נורווגי", "קורות הציפור המכנית", "קפקא על החוף" ו"הרג קומנדטורה", היו לרבי־מכר ענקיים הן במולדתו יפן והן ברחבי העולם.
ספרו "סופר כמקצוע" אמור לפנות לשני קהלים עיקריים - אוהבי ספריו ואוהבי כתיבה. מעריציו ואוהבי ספריו יגלו בזכות הספר טפח מדמותו. דמות קצת חיוורת, יש להודות, אף שמדובר באמן גדול עם עולם פנימי עשיר מאוד.
מורקמי טורח להדגיש, פעם אחר פעם, עד כמה הוא אדם "רגיל", שהולך לישון מוקדם, מתעורר בבוקר ליום עבודה נוסף כסופר, ומקפיד באדיקות על בריאותו וכושרו הגופני. אין בספר גילויים אישיים מרעישים, אין וידויים חושפניים. הוא חוזר יותר מפעם אחת על האמירה המסקרנת שאנשים קרובים בגדו בו, אך למרבה הצער הוא לא מספר מי עשה זאת וכיצד. אבל הרי הספר לא נועד לחשוף את דמותו של מורקמי האיש, אלא לשתף בתובנותיו על כתיבה.
מורקמי טוען שבניגוד לאמנים אחרים, סופרים מאוד מפרגנים למי שמנסה להצטרף לזירת הכתיבה. אמנם, לדבריו, "סופרים הם אנשים אנוכיים, תחרותיים ובעלי גאווה רבה. אם תשימו סופרים זה לצד זה, על פי רוב הם לא יסתדרו ביניהם". אבל, "סופרים סקרנים כלפי אדם שבא לתחום מבחוץ, ובהינתן ההזדמנות, היו רוצים לפגוש אותו ולשוחח איתו על ספרות, ואפילו לחזק את ידיו ולעודד אותו".
מורקמי מתאר את הרומן כזירת היאבקות חופשית, שכל אדם יכול להיכנס אליה אם ירצה בכך. המרווחים בין החבלים רחבים והבמה מוכנה. "הסופר מתייחס באופן עקרוני בפתיחות ובנדיבות לאדם שמגיע מתחום אחר, מזיז את החבל ועושה את מופעו הראשון כסופר[...] ואם הוא, או היא, מחזיקים מעמד ושורדים בזירה, הדבר מעורר כבוד, ואת הכבוד הזה חולקים להם בדרך כלל באופן הגון וראוי".
מורקמי מבחין בין מי שכתב רומן אחד או שניים, טובים ככל שיהיו, ואז נעלם, לבין מי שמתמיד במלאכת הכתיבה במשך עשורים שלמים. אלה זקוקים לדבריו למרכז כובד חזק ומיוחד.
מורקמי כתב את ספרו לפני כעשור. בעשור זה ירד מספר הספרים הנמכרים בישראל באופן מבהיל. המתחרים הגדולים, הקולנוע ובעיקר סדרות הטלוויזיה, הנחיתו על שוק הספרים שלנו מכה קשה. אבל מורקמי לא מודאג. כל עוד חמישה ממאה ימשיכו לקרוא, די לו בכך. אבל חמישה אחוזים מאוכלוסיית יפן אינם חמישה אחוזים מאוכלוסיית ישראל. מי שכותב בשפה שכה מעטים בעולם דוברים אותה (עברית) מרגיש אחרת מבן לאומה גדולה שספריו מתורגמים לחמישים שפות.
מורקמי מדבר על סופרים דוגמת ארנסט המינגוויי, שחיו חיים גדולים וסוערים, ומתוך עולמם הדרמטי חצבו את חומרי הכתיבה שלהם. לטענתו, דווקא כותבים כאלה עלולים למצות את עצמם. הוא מציין שבשיא תהילתו הפך המינגוויי לאלכוהוליסט ושבסופו של דבר הוא ירה לעצמו כדור בראש. "אם אתה שואף להיות סופר", הוא ממליץ, "הסתכל סביבך בתשומת לב. העולם אולי נראה משעמם, אבל הוא מלא פנינים מרתקות ומסתוריות. ולסופרים יש העין לגלות אותן".
הוא מתאר את תהליך הכתיבה שלו, ומספר על תהליך ארוך של שכתוב הטקסט. "זה כמו להכות בשיח כדי לגרום לציפורים המסתתרות בו לעוף החוצה[...] תנועת המעוף של הציפור היא שמטלטלת את שדה הראייה ומאפשרת לנו לראות את הדברים מנקודת מבט שונה". מורקמי אומר שיש לחזור על שכתוב הטקסט פעם אחר פעם, כמעט אינסוף פעמים.
הוא גם טוען שסופר חייב לעסוק באופן קבוע בפעילות גופנית ולהיות בכושר פיזי מעולה, אם הוא רוצה להתמיד בכתיבתו. הוא עצמו רץ מדי יום, ואף כתב על כך את ספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (פרפרזה על שם ספרו של ריימונד קארבר, שאת ספריו תרגם מאנגלית ליפנית, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה").
"סופר כמקצוע" בנוי משישה מאמרים שכתב מורקמי לכתב העת "Monkey", שלהם הוסיף חמישה פרקים נוספים שנכתבו במיוחד עבור הספר. החיבור בין הפרקים אינו הדוק, סגנון הכתיבה הוא של הרצאות או שיחות עם קהל לא גדול, סגנון מרושל במכוון. יש חזרות רבות מדי על רעיונות ואמירות, ופרקים שלא לגמרי ברור מדוע נכללו בספר (למשל, הפרק על מערכת החינוך היפנית).
ספרים על כתיבה נדירים יחסית, והציפייה שלי ללמוד מסופר בעל שם היתה גבוהה. למורקמי אמירות חשובות, גם אם קצת בנאליות, על חשיבותה של ההתמדה, על הצורך לכתוב ולכתוב עד שאתה משוכנע שהוצאת מתחת ידך את הספר הכי טוב שיכולת באותה עת. גם האמירה שלו על חשיבותו של הכושר הפיזי ראויה להקשבה וליישום. אמירתו על הצורך לתפוס מרחק מתרבותך ומשפתך כדי לכתוב רומנים שעושים בדיוק את ההפך היא תובנה מעניינת. אבל בסופו של דבר אותי הספר אכזב. יש כאן יותר מדי מילים ומעט מדי תובנות ועצות, ובעיקר חסרה ידו של עורך קפדן.
סגנון הכתיבה מרושל, ולא נראה שעבר את השכתוב המלטש שמורקמי מדבר על חשיבותו. המהדורה העברית של הספר מאוד יפה ומושכת - הכריכה הקשה, הפורמט הקטן יחסית, העימוד הנאה והעטיפה המצוינת. הקנקן מרהיב. למרבה הצער, הוא מאפיל על מה שיש בתוכו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו